סדר מדיני מחייב שלטון צפוי, הגנה על אזרחים, ריסון גורמים חמושים ומונופול מדינתי על השימוש בכוח. בסוריה נוצר ההפך הגמור: כפייה סלקטיבית, הפחדה עדתית והעצמה שיטתית של מיליציות חמושות הפועלות תחת מעטה דק של סמכות מדינתית. העימותים עם כוחות כורדיים, הטבח בקהילות עלאוויות ודרוזיות והיעדר מוחלט של מנגנוני אחריות אמינים מצביעים כולם על כך שהאלימות לא פסקה. היא פשוט סווגה מחדש כ"פעולות ביטחון פנימי".
המחיר האנושי של מדיניות זו כבד. אלפי אזרחים שנרצחו, נחטפו או נאנסו מוגדרים כ"נזק משני". ברמה האזורית, התוצאה היא טינה גוברת ואובדן אמון עמוק, המהדהדים דפוסים מוכרים מכישלונות ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן.
המשפט הבין לאומי מספק למעשה חסינות למדיניות כושלת כל עוד לא ניתן להוכיח כוונה פלילית ישירה. כך נוצרה מערכת שבה הכוונה חשובה מהתוצאה, הכוח קובע את גבולות האחריות והקורבנות נותרים ללא מענה. ברק אינו חסין משום שהנזק אינו ברור, אלא משום שהמערכת מגינה על שחקנים מדינתיים מהשלכות של החלטות הרסניות.
ברחבי האזור, מיעוטים מסיקים מסקנות. כורדים בצפון סוריה, דרוזים בסווידא ומתנגדי משטר באיראן כבר אינם רואים בוושינגטון כתובת. יותר ויותר הם פונים לישראל, הנתפסת כשחקן האזורי היחיד שמוכן להתמודד עם האסלאמיזם. זו הזדמנות אסטרטגית, אך לא משימה שישראל יכולה למלא לבדה. היא מחייבת קואליציה ברורה. מה שנדחה היום יחזור מחר – אלים יותר, רחב יותר וקשה יותר לבלימה.
התרעות פיקוד העורף