החזרתו של רן גואילי: בסך הכל נעשה מה שהיה חייב להיעשות

המשימה הגדולה, לפחות ברצועת עזה, היא השגת כניעה ללא תנאי של חמאס. אני סבור שממשלת ישראל לא צריכה לשכוח זאת, ולחתור לזה, כי אחרת מדובר בתבוסה. תבוסה שנובעת מרעיון ההתנתקות האכזרי והטיפשי, תבוסה שחייבים לתקן. אני מקווה שמול פניהם של מקבלי ההחלטות וראשי הצבא עומדת ההנחה הפשוטה הזו: מותר לדון באפשרות של תבוסה רק אחרי שדנים ברצינות באפשרות של ניצחון. מעטים האמינו שניתן להחזיר את כל החטופים, החיים והחללים. אולי אפילו נתניהו לא האמין שאפשר להשיג זאת, אבל הוא וגם טראמפ הכריזו שזה מה שהם דורשים. שניהם לפחות דנו באפשרות של ניצחון במשימה לפני שהם דנו באפשרות של תבוסה.

אני רוצה להניח שדנים ברצינות גם בהתכוננות למלחמת הטרור הבאה. נכון שלהיות ראש ממשלת ישראל פירושו להיות אדם שכמו בסרט מצויר הודף קליעים, טילים, מהלומות, מתחמק ממלכודות מתחת לרגליים ומהפתעות מאחורי הגב. בין ההפתעות האלה אורבת גם מתקפת הטרור הבאה. אם הייתי יודע מניין היא תבוא, ומתי, היא לא הייתה הפתעה, אבל הופתענו כבר יותר מדי פעמים מכדי שלא נניח שהבלתי צפוי יקרה. גם מתוך השקט, מתוך הרגיעה ואפילו מתוך ההסכמים.

לכן אני חושב, למשל, שהתכוננות נכונה היא שבכל בית צריך להיות נשק ארוך. אתמול, כשישראל חגגה את שיבת החטוף האחרון מידי הארגון מעריץ הנאצים, חמאס, חל יום השואה הבינלאומי. שוב נשמעה מעל במות ובשידורים השורה "לעולם לא עוד", אבל שוב ראינו שלעולם לא עוד – קרה. שוב היינו צריכים להבין שאחרי השואה אין בעולם דבר יפה יותר מאשר יהודי עם נשק, ושאם היו יותר כלי נשק רציניים בידי יותר ישראלים ב־7 באוקטובר, אולי לא היו כל כך הרבה נרצחים וכל כך הרבה חטופים. הכל היה נראה אחרת.

אני בכל זאת שמח שכולם חזרו. המשימה הקטנה־גדולה הזו הושלמה. בהשלמת משימה יש תמיד הרגשה טובה. העולם חוזר להיות מובן כשמצליחים לעמוד במשימות, ועם זאת, מדובר במשימת תיקון של מה שלא היה צריך מלכתחילה להתקלקל.

לכל התמונות ברשת אני מנסה להגיב בכל פעם כך: "לא נשכח, ולא, לא, לא אסלח". בעצם אני צריך להוסיף: "אני מקווה שלא, לא, לא אסלח". אנחנו, הישראלים, מצטיינים הצטיינות מעוותת בלסלוח. גם אני. ככה מחנכים אותנו, והאילוף הזה כל כך מצליח, שאנחנו חייבים להתאמץ כדי להזכיר לעצמנו שאסור ומזיק לסלוח.

רני גואילי ז"ל חזר, כולם חזרו. תשמחו, בסדר, אבל אני שמח שמחת עניים, כדבר שירו של אלתרמן, כי אני לא מעלים מתודעתי את המחיר הענק ששילמנו כדי להחזיר את החטופים החיים והחללים. מחיר של שחרור אין־סוף מחבלים מהכלא בישראל. מחיר שלא היינו צריכים לשלם, והוכרחנו לשלם. אין מה לשמוח על זה.

עכשיו אנחנו בפתח ימים חדשים. המשימה הזו הושלמה, המשימות הבאות ברצועת עזה לפנינו.