הנאום נפתח במקום שבו נתניהו רצה שהזיכרון הציבורי ייעצר: "המשימה הקדושה של השבת כל חטופינו הושלמה". מייד אחר כך הגיע סיפור האמונה - "אני האמנתי שנחזיר אותם גם כשאמרו לי ‘לא ייראה חטוף אחד חוזר'", אמר נתניהו.
למרות הניסוח - זה לא היה רגע אינטימי, אלא - בניית דמות ומסר לקראת הקמפיין. מנהיג שמאמין מול מקהלה של ספקנים, מי שעמד בלחצים מבית ומחוץ, ומי שצדק לבסוף. המשפט הזה כבר שמור והוא, כאמור, עוד יישלף.
אלא שכאן בדיוק נדרש לעצור ולומר את מה שנתניהו נמנע מלומר: אי אפשר לקחת בעלות על סיום הפרק בלי להביט בפרק שבו הכול התחיל. מי שמבקש קרדיט על החטופים שחזרו, צריך לשאת גם באחריות על הנסיבות שבהן נחטפו. במסיבת עיתונאים ארוכה ועמוסת מסרים, לא נשמעה מילה אחת של חרטה כנה או אחריות אישית. לא במקרה. אחריות איננה משתלבת בנרטיב בחירות; היא מפריעה לו.
מעניין לא פחות היה הטון. נתניהו של החודשים האחרונים רגיל לעלות על התקשורת עם להביור. הפעם - כמעט כלום. למעט קטע אחד בודד שבו הוא גער, בצדק יש לומר, במי שהדהדו בלי פרופורציות את הטענה שהוא "רוצה לראות את החטופים מתים", ואז עצר. אמש נתניהו, לשם שינוי, לא חיפש עימות עם התקשורת. סביר להניח שזו לא רכות מפתיעה, אלא - משמעת מוכרת של בנימין נתניהו.
ההערכה המבוססת בישראל, שאותה משמיעים לא אחת בדיוני הקבינט, היא כי חמאס לא יגיב בסירוב מוחלט לדרישה להניח את נשקו, אלא יעשה הצגה מתוחכמת: מסירת חלק מהאמצעים, הצהרה על תהליך, גיבוי אזורי ובין לאומי, והכרזה חגיגית ש"זה התחיל". ברגע הזה, לישראל כבר לא ייתנו לחזור ולסיים את העבודה בשטח, בדרך הצבאית. מי שינסה - יואשם בטרפוד שיקום, בהסלמה מיותרת, בפגיעה בתהליך. את התסריט הזה ראש הממשלה רואה בעיניי רוחו - והוא מדאיג אותו, מפני שזה משהו שהוא כמעט ההיפך מתמונת הניצחון הכה נחוצה כאשר הבחירות כבר מעבר לפינה.
נתניהו מבין את זה היטב. לכן הוא מתעקש פומבית שלא יהיה שיקום בלי פירוז, ולא יהיה פירוז בכאילו. אבל ההתעקשות הזו עצמה דוחפת אותו לפינה. אם האמריקאים יחליטו להתקדם גם בלי הסכמה ישראלית מלאה, הוא יעמוד בפני בחירה שאין לה פתרון פוליטי נוח: עימות עם וושינגטון או קבלה שקטה של מציאות בעייתית - כל אחת מהאפשרויות הללו רעילה בתוך מערכת בחירות.
וכאן נכנס המשפט שנשמע הכי ממלכתי בערב, אבל גם הכי מסגיר: "הדבר האחרון שישראל צריכה זה בחירות". הוא צדק. המדינה באמת לא צריכה בחירות כשעזה לא סגורה, כשאין אופק ברור לפירוז, כשאיראן מרחפת ברקע. אבל האמת הזו פועלת גם הפוך: פוליטיקאי לא צריך בחירות כשכל החלטה אמיתית עלולה להתפוצץ לו בידיים. הזמן שנותר עד בחירות הוא שדה מוקשים, ונתניהו יודע את זה.
התרעות פיקוד העורף