עם שרוב הזמן מחמם מנועים על מסלול ההמראה, לא זכור לי שמישהו נתן את הדעת על ההיבט האכזרי של עקירת ילדים מסביבתם הטבעית; מהמעמד החברתי שעליו נאלצו להיאבק בשפתם; מחדריהם המבולגנים שהם ההשתקפות האמיתית של אישיותם; מהעדפותיהם הקולינריות, מסדר היום שלהם, מכל אותם פרטים שמהם מורכבים ביטחונו וחוסנו של ילד בסביבתו. הורים הם אנשים די מוזרים. לעיתים מוכיחה התנהגותם את הטענה שרצוי למשטר את מוסד ההורות ולשקול בכלים ראויים מי יכול לעשות ילדים.
היינו מוצרים נאורים ופתוחים של שנות ה־60 המתירניות, לכן שוחחנו ארוכות עם ילדינו לפני הנסיעה. שמענו מהם דעות סותרות וחשש גדול מאוד מפני הבלתי נודע. הבכורה הייתה אמביוולנטית, אך סקרנותה גברה על פחדיה. הבינוני היה נחרץ בהתנגדותו, צייר תמונה משכנעת של כל קרעי החלומות והקשרים הפרומים שישאיר מאחוריו, והתנדב להישאר לבד בבית ולהשגיח על החתולים. הקטן נשא עיניו מאח לאחות והתקשה להחליט. בגילו הוא העדיף להיות עם אמו, שהייתה כבר עם כרטיס עלייה למטוס.
מה שהילדים לא ידעו, אלא אם שמעו אותנו צועקים בלילות, היה גודל החשש שלנו מפני ההחלטה התמוהה והרומנטית לכאורה, לעזוב הכל באמצע החיים, כלומר בגיל העמידה, ולעקור לצידו השני של העולם בעקבות חלום לא ממומש; ניסיון לסיים דבר מה לא פתור וחסר אקורד סיום הולם.
ביום הראשון בבית הספר הילדים חזרו, השליכו את התיקים ליד הדלת ושלושתם בכו בקול גדול. הבינוני בעט בקיר ברגל ימין החזקה שלו, ומכיוון שהקירות באמריקה לא מי יודע מה חזקים, אחרי שבוע של בעיטות אפשר היה לראות את הסנאים על העץ דרך החור. הקטן נכנס למה שכיניתי - בהיעדר השכלה פסיכולוגית - הלם קטטוני ודיכאון קליני. הוא הפסיק לאכול, הפסיק לדבר, לא ישן בלילה ובכה רוב הזמן.
כאשר דיבר, זה היה רק כדי להבהיר שהוא רוצה לחזור הביתה. היו ימים שבהם הילדים כינו אותי בשמות לא תקניים וקיללו אותי כמו מלחים שיכורים. "אתה רוצח!", צעק עליי יום אחד בני המילולי, "אתה אגואיסט! אתה ואמא רציתם להיות באמריקה ולא היה לכם אכפת מאיתנו". "זה לא הולך! אתה מבין?", געה הילד האמיץ בדרך כלל בבכי מרסק, "זה לא הולך!". יש לו בעיה של ניהול כעסים, לכן הוא הצמיד אגרוף קפוץ מתחת לאפי וברח לחורשה; שם מצאתי אותו יושב אחרי שעה על סלע ומוחה את דמעותיו.
זה פחות ידוע עליי, אבל אני חלש אופי, נכנע בקלות, נתון למשיסה, מתחבר למצבים דיכאוניים כמו שיכור לבקבוק, בענייני משפחה כמובן. אשתי גרסה שחינוך זה לעמוד בפרץ ולדבוק בעיקרון גם כאשר קשה, עמדה שלא הייתה לה אחיזה במציאות. אינני זוכר את מספר הפעמים שחייגתי לאל־על וארזתי את המזוודות בלילה. "ראי", אמרתי לאישה, "אני חייב לך אמריקה, אני לא מתכחש לזה.
אבל אני נגמר. אני לא מתפקד. אני לא עובד. לפעמים נדמה לי שקל יותר לטפס על האוורסט ולמצוא חנות של גאפ על פסגתו מאשר לשרוד את לב המאפליה. אני לא יכול לשתות מרגריטות כאשר הילדים בטוחים שאני נבל. אני מתנדב לחזור הביתה. הבנים יוכלו לחזור איתי". היא לא קפצה על ההצעה. הרגשתי שהיא בזה לחולשתי. אני רואה בחולשה אנושית סימן טוב. זה מעיד שאני לא הבנזונה שמעלילים עליי.
חודש וחצי לחג המולד, כמו שהבטיחו לנו החברים החכמים שעברו על בשרם את החוויה, דברים החלו להסתדר. הילדה פרחה. הבנים הכירו חברים. הסתבר שהבינוני מדבר אנגלית מצוינת. הקטן החל לצאת מההלם וגם תפקד בכיתה כך שהילדים האחרים הבינו שלא מדובר בשוטה הכפר ג'וניור. מצאנו שגרה: קניות, בישולים, הסעות, תיאומים חברתיים, שיעורים ופעילות פנאי. אנחנו רואים את מנהטן בטלוויזיה. כלומר, אנחנו יודעים שהיא שם. הקרבה הגיאוגרפית מספקת אותנו; אנחנו לא חייבים לבקר.
אני שונא לרתום את העגלה לפני הסוסים, אבל לאחרונה הבנתי שהרילוקיישן הזה, המתחבט עדיין במציאת היבטים רומנטיים והרואיים, מתגבש כחוויה משפחתית מלכדת. על כיסאות הפח המתקפלים במטבח האפל, התפתחו שיחות קומבאיה מרתקות. הילדים קפצו שנתון. דעותיהם על אמריקה מעניינות. הם מפענחים את האומה המטורללת הזאת באופן מבוגר ואחראי. הערותיהם על המצב בארץ והצורך שלהם לעקוב אחרי המתרחש, מעורר כבוד. השהות הרחק מהבית קושרת את הקצוות הפרומים של משפחות שרוב הזמן אין להן סיבה לבדוק מחדש את טיב ומהות הקשר שלהן. הכל בבית זורם באפיקים שגרתיים, חוץ מהדיכאון הקליני שלי וחוסר יכולתי לצאת מהמיטה.
עטופים במיטב מלבושי החורף שלנו, עמדנו באחת לפנות בוקר ליד החלון הפונה אל הרחוב וצפינו בשוטרים בכחול מנסים ליישב את העימות הלילי בדרכי נועם. הפסיכולוג המשטרתי המשוחח בדרך כלל עם חוטפי בני ערובה, דיבר עם הבעל. הווטרינר בדק שמיצי בסדר. המתנדבת ממקלט הנשים המוכות ניחמה את הרעיה, והבלש רוסו ישב מאחורי ההגה של הניידת, לגם בזהירות קפוצ'ינו רותח של סטארבקס ואכל דונאטס מקופסת קרטון ורודה.
הבלש רוסו החליט חודש לפני הלילה המתפתח שאי־ההבנות הקטנות המעירות את השכונה השלווה לא יסלימו וכי לא צפוי מרחץ דמים. אולי בגלל הרקע שלי, הייתי משוכנע שזה לא ייגמר עד שהבעל יעלה על הגג ויפתח באש על העוברים ושבים, כלומר עלינו. אם תעמדו ליד החלון, התריתי בבני משפחתי, מישהו יחטוף כדור תועה.
אני חשבתי שאחרי 20 שנה על ראש ההר, עמוק בלב החורשה עם העלים הנושרים, גם אני הייתי לוקח חתול כבן ערובה כדי לזכות במעט תשומת לב.
אחרי שהילדים נרדמו על השטיח, אמרתי שהורים כמונו היו צריכים לעבור סירוס כימי בצו של בית משפט, כלומר אני. לא יכול להיות שכל אידיוט יעשה ילדים וייקח אותם 8,000 קילומטר מביתם רק כדי לקנות טי־שירטס ב־Old Navy. פורסט גאמפ זה איינשטיין לעומתי, אמרתי.
ואז שוב רגיעה. הבנים נסעו בשלום באוטובוס לבית הספר "סילי פלייס". חשבון הנייד של הילדה ירד ל־1,000 דולר לחודש. בנובמבר הייתי פעמיים במנהטן ופעם אחת בברוקלין ואפילו אכלתי סושי. אף שהתברר שאחת ממסעדות הסושי הטובות באזור הייתה ליד תחנת הרכבת שלנו למרגלות ההר, משם הבאתי מגשים גדולים במחיר מופרע. אפילו הזמנו מקום לארוחת ערב במסעדה אופנתית לדצמבר, בתנאי שהרשויות יפנו את השלג מכביש הגישה לבית והבנק יאשר לנו את ההלוואה לרכישת ג'יפ עם הנעה קדמית במקום הטאורוס המכוערת ונטולת ההשראה שקנינו בליסינג. כל חיי אני נוהג במכוניות אמריקאיות. אני לא זוכר תקלת עיצוב מצערת כמו הטאורוס.
סושי לצהריים נראה לי הגזמה פראית. במיוחד מול עיניהם הגדולות של פעוטות מישראל. יחסים דיפלומטיים אמורים למנוע עלבונות כאלה. זה כאב במיוחד משום שכתבנו שלושה ספרי אוכל.
מי שלוקח את ילדיו מעבר לימים ואוקיינוסים מבלי להגיע איתם להבנה מלאה, חייב להביא בחשבון שהדרך היחידה למנוע מהילדים להימלט בכיוון המשוער של ישראל, היא לשחד אותם במתנות. מתחילים בלראות איתם בקולנוע את הסרטים האמריקאיים המטומטמים ביותר וסוחבים עבורם דליי פופקורן וחביות קולה ומקווים לרגיעה. מתחילים עם מתנה כל יום וגומלים אותם למתנה שבועית. תוחלת החיים של המתנה והקילומטרז' שצריך להפיק ממנה, מכתיבים את עלותה. מה שמבטיח שמדובר בעסקה יקרה ביותר, בעיקר מתחום הפיתויים האלקטרוניים. בהתחלה הסתדרנו עם משחקי מחשב סטריאופוניים ושותתי דם. אבל כאשר חברת נינטנדו - קופסת הבנטו האלקטרונית להורים מאותגרי סושי - הסתערה על השוק עם האולטרה 64 התלת־ממדי, ביתו החדש של סופר־מריו הוותיק והטוב, לא נמצאה לנו דרך מילוט.
לנצח אזכור את שער הגיא של הגיימינג. נינטנדו הפיצה כמות מוגבלת בלבד של מכשירים כדי ליצור ביקוש והיסטריה; זה עבד. החנות במרכז המסחרי נפתחה בעשר בבוקר, אבל הבנים ידעו שיהיו קונים שיישנו בשקי שינה בשלג בפתח החנות. הסברתי להם במיטב כוח השכנוע, שאין מצב של קמפינג בשלג בדצמבר. אז הגענו בשבע. לעולם לא אסלח לעצמי על השעה הארוכה שעמדנו מול דלתה המוגפת של החנות. "אל תהיה רשע", אמרה אשתי, "הילדים גוועים ברעב. תביא להם משהו לאכול". "המקרר מלא אוכל", ציינתי. "תביא להם מק־אומלט ממקדונלד'ס ומיץ תפוזים, ואני רוצה קפוצ'ינו דיקאף מסטארבקס. גם אתה צריך לאכול משהו. אתה נורא חיוור".
התרעות פיקוד העורף