אז אחרי שלקחתי את גפן לקפץ בטרמפולינות ואחרי שבישלנו יחד ואכלנו, הגיעה הבייביסיטר שהיא אוהבת (זו שמרשה לה לישון באיזו שעה שתבחר) ויצאתי. ההרצאה הייתה כיפית וגדושה בזוגות באזור גיל 60 לחייהם שהגיעו לאחר ארוחת הערב. בסוף ההרצאה הרים אחד מהם את ידו: "אפשר שאלה?", כמעט לחש.
"בטח, קדימה", חייכתי. בדרך כלל מרצים לא ששים לענות על שאלות ולהתעכב עוד לא מעט זמן בסוף, אבל אני אוהבת את זה. חשבו על זה, אני מגדלת ילדה לבד, עובדת כפרילנסרית, כותבת מול מחשב, רוב הזמן אני בגפי, ועד שיש לי הזדמנות לאינטראקציה עם בני אנוש ועוד משלמים לי עליה, קדימה, תשאלו מה שתרצו.
זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את השאלה הזו. זה באמת מסקרן, אני יכולה להבין. הרי חשבו על זה, כמה סיפורים קורים לכם בשבוע אחד? וכמה מהם מספיק פואטיים, רומנטיים או שווים טור שייחשף לעיניים של אלפי אנשים? אם הייתי כתבת פוליטית, היה לי מאגר בלתי נדלה, בפרט במדינה כמו זו. אבל אני כותבת רק על עצמי ומדי פעם על דמויות ששווה לשמוע את סיפורן, כמה באמת אפשר?
לא מזמן כתבה לי אחת מקוראות "מעריב", מייל שאותו אני מביאה לפניכם בשלמותו. שמה כמובן שמור במערכת:
קראתי את המייל שוב ושוב והרגשתי את בור חוסר הביטחון בבטני הולך ונפער לו. אני רגילה למיילים טובים מהקוראים, להוציא כמה יחידים שהרמיזות הפוליטיות שלי פעם באף פעם לא התאימו להם ונפרדו ממני, כי הם אנשי מונולוג, לא דיאלוג, אבל זה שלהם. אבל להאשים אותי בשימוש בבינה מלאכותית? היה לי קשה.
נחזור להרצאה, כשרוחות השיח המתפרץ על יתרונות וחסרונות ה־AI שככו, הבטתי על האיש השואל, שנראה חסר ביטחון בדיוק כמוני לאור הרעש שיצר, והשבתי את כל העיניים אליי. "תביט על אדם 20 שניות יותר מהשאר", הסברתי. "כשאני יושבת בחברת אנשים וכולנו נמצאים באותה הסיטואציה, ופתאום, או כמה ימים אחרי, אני מפרסמת טור על איש שישב איתנו שם, או שעבר במקרה, הם שואלים אותי ‘אבל איך? איך קלטת אותו? גם אנחנו היינו שם וראינו אותו'. רגישות, זו המילה, או חסד או חמלה, תקראו לזה איך שתרצו. זה גם בעוכריי, אני אף פעם לא מרוכזת. גם אם תשוחחו איתי, פנים אל פנים, עין מול עין, אענה לכם בבהירות, אבל ראשי ינדוד לעצבות, אם ניבטת מעיניכם, ללבוש שלכם, לאצבעות המשחקות במפית על השולחן ובעיקר למה שאשמע בין השורות.
זה תקף גם לאדם שמחליף איתי חצי מבט וממשיך ביומו, לזוג שיושב לידי במסעדה או לסייעת בגן של בתי. 20 שניות יותר ויציאה מעצמי לטובת האחר, והנה נרקם סיפור סביבו, אם אמיתי הוא או לא, לא אדע, אבל לי ולקוראיי הוא אמת, וזה כל מה שחשוב לי".
התשובה סיפקה את האיש וגם את הקהל. לא היו עוד שאלות על הנושא וראיתי שחייכו. למעשה, החיוך התחלף בצחוק, כששאלה אישה אחרת מהקהל, מטופחת ויפה כזו, "תגידי, למה התגרשת? אבל את האמת!". "רציתי להתחיל לדגמן הלבשה תחתונה", עניתי לה, "והוא בדיוק חזר בתשובה". ההרצאה הסתיימה בצחוק, וכולנו מיהרנו לשוב הביתה פן איראן תחליט שוב להשתגע.
המייל מהקוראת ההיא, על השימוש ב־AI, שב אליי לפעמים. יהיה קשה ללכת בין הטיפות עם הדבר הזה. הרי אם 90% מהעולם רוצחים, איך תבטיח לי שאתה חף מכל חטא ולא רואה בי קורבן?
זו האמת ואין בלתה. בסופו של דבר, למרות הסקסיות, הדייטים, הפאם פאטאל שאני לפעמים משווקת לכם פה, ההתמודדות עם האובדן, המשקל, ההורות, החיים במדינה הזו שחיה על החרב, אני בסך הכל אישה שמתעוררת בבוקר, מלבישה את בתה לגן, קולעת לה צמות, ומתיישבת באחד מבתי הקפה כדי לכתוב. לא תמיד זה קיצוני ומסעיר, לשם כך יש ספריות מכובדות בכל עיר (הן בסכנת סגירה, בואו נתפלל שזה לא יקרה ויוקצו תקציבים) ובהן המון רומנים מותחים.
התרעות פיקוד העורף