אלא שבפתרון הזה הייתה טמונה בעיה טריטוריאלית אקוטית שרבים סירבו להתמודד איתה בכנות: הקמת מדינה אחת בעזה, יהודה ושומרון מחייבת יצירת רצף טריטוריאלי. כל מסדרון - עילי או תת־קרקעי - היה חותך את ישראל ויוצר איום ביטחוני. זו אינה עקשנות ישראלית, אלא פגם מבני במודל עצמו.
אף על פי כן, הקהילה הבינלאומית וחלקים ממחנה השמאל בישראל המשיכו לראות ברשות הפלסטינית ברמאללה כתובת גם לענייני עזה. זהו כוחה של פרדיגמה הגמונית, שמתקשה להתעדכן אל מול מציאות משתנה. הרעיון שהפלסטינים יקבלו שתי ישויות מדיניות נפרדות לא השתלב בשיח הפוליטי בישראל, ובוודאי לא היה משהו שמנהיג בימין יכול לרוץ איתו לבחירות. אך גם נתניהו וגם חמאס חלקו הסכמה שבשתיקה: הרשות הפלסטינית לא תחזור לעזה.
מבחינת ישראל, הדבר פותר בעיה אסטרטגית ראשונה במעלה. ברגע שעזה מופרדת פוליטית מהמשוואה, הדרישה לרצף טריטוריאלי עם יהודה ושומרון מתבטלת. וכשאין רצף טריטוריאלי, אין גם מדינה פלסטינית במובן הקלאסי שהעולם וחלקים מהשמאל בישראל התעקשו עליו תוך התעלמות מהסיכונים הטמונים בו.
התרעות פיקוד העורף