מי שמביט בסמל של “מועצת השלום” של טראמפ לא צריך לקרוא מסמכי יסוד. זה אינו גלובוס עולמי, אלא אמריקה כמפה יחידה במרכז. המזרח התיכון ואירופה אינם שם. “העולם” הוסר. זו אינה בחירה עיצובית אלא הצהרה. התוצאה איננה שלום אלא המרת ריבונות בהאדרה אישית.
המועצה איננה מסגרת עבודה בינלאומית. היא מותג, נאמנויות במקום כללים. ההצטרפות אליה היא כניסה למעגל, לא חברות במוסד.
חברות בהזמנה אישית של היו״ר דונלד טראמפ. האמנה מגדירה מינוי אישי, נפרד מתפקידו כנציג ארה״ב ואינו תלוי בכהונתו כנשיא. הארכת הקדנציה נתונה לשיקול דעתו בלבד. היו״ר מחזיק בזכות וטו, בפרשנות, בהדחה ובמינוי יורש. פירוק הגוף נתון להחלטה חד־צדדית שלו בלבד. זה זיכיון, לא מוסד בינלאומי. דמי הכניסה למושב הם מיליארד דולר. זו אינה השתתפות אלא הצבעת נאמנות. בעולם שבו גופים בינלאומיים נבנים על איזונים וזיכרון מוסדי, זהו גוף שמתקיים כל עוד בעליו בוחר להחזיק בו.
הבעיה איננה אסתטית. היא מבנית. המותג מציג אופרטיביות, אך מייצר שפה ולא יכולת. סביב עזה הוצגו מונחים תפעוליים, “ביי בק”, פיקוח חיצוני, כוח ייצוב, נסיגה לפי אבני דרך, ללא מנדט, ללא אכיפה וללא הסכמה מחייבת. אלה ניסוחים חסרי תוקף ואפקט.
רשימת המצטרפות משקפת רפיון, לא כוח. סביב שולחן שאמור “לפרק את חמאס” יושבות מדינות שמנהלות איתו ערוץ, מארחות את הנהגתו או סוחרות בו כנכס. טורקיה וקטאר אינן חריגות; הן חלק מהדפוס. כשמחזיקי המפתח לשערי חמאס מעצבים את “היום שאחרי”, זו אינה זירת עבודה אלא פלטפורמה נטולת סמכות ביצוע. השאלה האופרטיבית היא מה נקנה בכרטיס הכניסה, ועל חשבון מי.
מי שבחר להישאר בחוץ עשה זאת מקריאה מפוכחת. המסגרת הזו אינה מוסיפה יכולת. היא מבלבלת אחריות. שלום נבנה דרך אמנות, תקציבים ומנגנוני פיקוח. גוף שמרוכז באדם אחד הוא רעש, לא כלי עבודה.
מול זאת, הצטרפות ישראל הייתה החלטה נכונה וקריאה מפוכחת של המציאות. כשוושינגטון מקימה מסגרת שמתחילה בעזה ומתיימרת להקרין החוצה, ישראל בוחרת להיות בפנים. לא לשם הכשרה, אלא לצורך השפעה וצמצום נזק. מסגרות חלשות אינן ניטרליות. כשהן מקבלות במה, הן מייצרות נזק.
קזחסטן סיפקה דוגמה. טראמפ הכריז על “הצטרפות” להסכמי אברהם כפריצת דרך, כשלא הייתה כזו. היחסים קיימים עשרות שנים, ושיתופי פעולה מתקיימים, ולא נוצר שלום או מאזן אזורי. נוצרה כותרת. פלצבו גאואסטרטגי. בירושלים זה התקבל ללא תגובה פומבית, ובלגלוג. ההנחיה הייתה ברורה: לא להתראיין, לא להגיב, לא לשתף פעולה. השתיקה הייתה מדיניות.
הבעיה עמוקה יותר. קזחסטן אינה חלק מהמרחב המזרח תיכוני ואינה עוגן של המסלול ההודו ים תיכוני. היא ליבת המסדרון האמצעי, ציר יבשתי המחבר את סין לאירופה דרך מרכז אסיה, הים הכספי והקווקז, ומשרת אינטרסים טורקיים אירו אסייתיים ולא מזרח תיכוניים. כלכלתה קשורה למוסקבה ותלותה המבנית אינה משתנה בכותרת אחת. עטיפתה במיתוג מזרח תיכוני לא חיזקה דבר. היא טשטשה מפות ובלבלה שותפים באשר למה וושינגטון באמת מקדמת.
וושינגטון של טראמפ מציגה מסגרות בלי מנגנונים, שמות בלי עומק וסמלים במקום כללים. זו אינה תקלה אלא שיטה. הרעש גובר, היכולת נעלמת, והמסכה נקרעת ברגע שנדרשת עבודה.
ירושלים נמדדת ביכולת הביצוע שלה, לא בהשתייכות למסגרות בינלאומיות מתחלפות. מועצות קמות ונופלות. אינטרסים נשמרים. זה נכון למועצה הזו, וזה נכון גם לנשיא האמריקאי שעומד בראשה, המזהה הנהגה עם מותג ומחליף תוכן ותהליך באוסף עטיפות.
התרעות פיקוד העורף