בכל פעם שנרצח עוד אזרח ביישוב ערבי, הסיפור חוזר על עצמו: כותרת קצרה, אנחה ציבורית, והמשך שגרה. “עוד מקרה של אלימות בחברה הערבית”, מסבירים לנו. אבל הגיע הזמן לומר את האמת בקול רם וברור: זו לא אלימות של מגזר – זו אלימות בחברה הישראלית כולה, תוצאה של כישלון מתמשך של המדינה.
בשנים האחרונות ובמיוחד מאז קום הממשלה הנוכחית נרצחו מאות אזרחים ערבים בישראל. שיעור הרצח גבוה פי כמה מחלקם היחסי באוכלוסייה, ורוב מקרי הרצח אינם מפוענחים. נשק בלתי חוקי זורם באין מפריע, ארגוני פשיעה פועלים בגלוי, וההרתעה כמעט ואינה קיימת. זו אינה גזירת גורל תרבותית – זו מדיניות כושלת.
אלימות אינה תרבות. פשע אינו זהות. הם תוצאה ישירה של היעדר משילות, אכיפה סלקטיבית והזנחה רבת שנים. אבל במקום לקחת אחריות, אנחנו עדים שוב ושוב לתופעה מסוכנת לא פחות מהפשיעה עצמה: ניצול פוליטי ציני של האלימות. שר לביטחון לאומי, שלא מפספס הזדמנות לתקוף את “החברה הערבית”, תוך זלזול פושע בתפקידו, משתמש בדם הנשפך לצרכים פוליטיים, ציוצים, ראיונות והצהרות לוחמניות , הכול, חוץ מדבר אחד: אחריות. כי האמת לא נוחה: הכישלון הוא קודם כול שלו. שר שאחראי על המשטרה, על האכיפה ועל הביטחון האישי לא יכול להצביע החוצה. לא על הרשויות המקומיות, לא על הקורבנות, ולא על “תרבות”. תפקידו אינו להסית אלא להגן; לא להאשים אלא למשול.
המסגור של האלימות כ”בעיה של החברה הערבית” אינו מקרי. הוא מאפשר בריחה מאחריות שלטונית. אם זו “הבעיה שלהם”, אין צורך בתיקון מערכתי. אם זו “תרבות אלימה”, אפשר להמשיך להפקיר. ואם הקורבנות הם תמיד אותם אזרחים, הזעזוע הציבורי נחלש. אבל המציאות פשוטה: הרוצח הוא עבריין.
הנרצח הוא אזרח ישראלי.והאחריות היא של המדינה. ובתוך המציאות הזו, חשוב לומר בבירור: החברה הערבית נאבקת בפשיעה. יום־יום. ראשי רשויות שמאוימים, מורים שמנסים להגן על תלמידים, רופאים שמטפלים בפצועים בלילות, אימהות שיוצאות להפגין, צעירים שמסרבים לקבל את הירי כנורמה. זהו מאבק אזרחי אמיץ, בעד החיים ובעד העתיד. ניתן רק להרים ראש בהתארגנות להפגנות גדולות שנעשות ובמיוחד כאשר מביאים את ההפגנות גם למרכז תא-יפו כפי שנעשה לאחרונה.
אבל, מי שמטיף לחברה הערבית “לטפל בעצמה בפשיעה” מתעלם מעובדה בסיסית: אין קהילה בעולם שיכולה לנצח ארגוני פשיעה חמושים בלי מדינה מתפקדת לצידה. והסכנה אינה נשארת שם. פשיעה לא עוצרת בשערי היישוב. נשק זולג, שיטות פעולה מועתקות, והאלימות מתפשטת. מדינה שמפקירה אזרחים מסוימים מגלה מהר מאוד שאף אחד אינו חסין.
ביטחון אישי אינו פריבילגיה מגזרית אלא חובתה הבסיסית של המדינה לכל אזרח. וכששר לביטחון לאומי ויחד עמו ראש הממשלה ושרי הממשלה האחרים בוחרים בהאשמות ובהסתה במקום באחריות ובמעשים, הפשע מנצח והאזרחים משלמים בדם. האחריות לביטחון לא נמדדת בציוצים או בסיסמאות, אלא במספר החיים שנשמרים. ובמבחן הזה, אי־אפשר עוד להתחמק. כרגע האחראים על הבטחון שלנו כאזרחים מהווים הם הם את הסכנה לבטחוננו עקב רשלנותם הפושעת ויש שיגידו המכוונת.
התרעות פיקוד העורף