באחת הפעמים הבודדות שבהן השתמשתי ברישיון הנהיגה המאובק שלי, נטשתי את הרכב הוורוד המצחיק שהיה לנו אז באמצע הכביש בשעות השיא. נכון, אני אחראית לכך שנכנסתי ביום שישי בצהריים לרחוב קינג ג'ורג' הסואן, עוד כשאפשר היה ממש לנוע בירושלים טרום הקדנציה של ראש עיריית השוחות והבורות. זה היה מאורע לא פשוט, אבל אני משתדלת שלא להיות שיפוטית מדי כלפי עצמי.
יצאתי מהרכב וצעקתי על כל פורעי החוק שדהרו מולי באוטובוסים ובמוניות במהירות מופרזת. בזמן שהם צפרו כמו משוגעים, הבהרתי להם שככה לא מתנהגים. שיתביישו להם הם בעצמם ושהגיע הזמן לשינוי בנתיבי התחבורה הציבורית.
ואם יש להם בעיה, שיפנו לבית משפט לתעבורה. אני כמובן לא מבטיחה שאתייצב לזימון שיישלח אליי, כי אני אהיה עסוקה באותו יום. חוץ מזה השופט לא מוצא חן בעיניי, ובכלל, מה לי ולמערכת המשפט הזו, שנדרשת בה רפורמה, ועד שלא תהיה אחת כזאת, אני בחוץ.
ידעתי בוודאות שאני אחראית, אבל לא אשמה. והייתה שורה של אשמים. הו הו, איזו שורה! המורה שלי לנהיגה, שהתחלתי אצלו כשעוד היה פה מנוע אחורי וסיימתי עם האוטונומיות של מובילאיי. בזמן הזה הוא בנה יופי של פרגולה ושיפץ את כל הבית הודות ל־140 שיעורי הנהיגה שלי.
אשם נוסף היה הטסטר הרחמן, שהחליט לתת לי רישיון אחרי שהסתכלתי עליו בעיני עגלה כמעט ערופה, ליטפתי את הבטן ואמרתי לו: זה למצבים שבהם שאצטרך חלילה לקחת את הקטנצ'יק לרופא ובעלי לא יהיה בסביבה. וגם קרל בנץ אשם. אני לא מבינה מה היה דחוף לו להמציא מכונית. אני כמו ממשלת ישראל, ומה שיהיה יהיה.
שיעור תנ"ך
המילים "אחראים אך לא אשמים" חוזרות שוב ושוב בבמות שונות. זוהי כנראה הסיבה לכך שסיפור שרה והגר מעסיק אותי מאוד. שרה אינה מצליחה ללדת. לאחר שנים של עקרות היא הציעה לאברהם פתרון מקובל בעולם העתיק: לקחת שפחה ולהוליד ממנה ילד שייחשב לחלק מביתם.
הגר, שפחתה של שרה, נכנסה אל המערכת המשפחתית כחלק מההחלטה של אדוניה, ואז חל שינוי במאזן היחסים: התורה מתארת כי "ותקל גבירתה בעיניה", משמע השפחה, שנשאה ברחמה ילד לאברהם, חדלה לראות בגבירתה סמכות, ומשום כך שרה פנתה אל אברהם והטילה עליו את האחריות למצב החדש.
אברהם עונה: "הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעינייך", ומוסר את ההכרעה לידיה. מה אני אגיד, אבינו אברהם, זה בכלל לא להכיר את טבע האישה, וכפי שהתורה מתארת בלשון קצרה וחריפה: "ותְעַנֶהָ שרי". העינוי גורם להגר לברוח אל המדבר, הרה ויחידה. שם פוגש אותה מלאך השם, שמבטיח לה זרע רב ומחזיר אותה אל בית אברהם.
עד כה הסיפור המוכר, וכאן אני פונה אל "פירוש על התורה" של הרמב"ן, שבוחר להתעכב על המילים: "ותענה שרי", ותודה לאבי שהסב את תשומת ליבי לכך. הרמב"ן קובע שמה שקרה כאן הוא חטא כפול: "חטאה אמנו שרה בעינוי הזה, וגם אברהם אבינו חטא בהניחו לעשות כן", כלומר בהימנעות מפעולה שתעצור את שרה.
אם אני מבינה נכון, אין דבר כזה אצלו, אחריות שאיננה אשמה. המחיר, הוא כותב, "ה' שמע אל עניה, ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי". מכאן שיש קשר ישיר בין המעשה לבין עונש היסטורי מתמשך, שאת מחירו כולנו משלמות ומשלמים עד היום.
התרעות פיקוד העורף