אם כבר, המדינה עברה תהליך הפוך - ובמיוחד מאז שבעה באוקטובר - והפכה למדינה הרבה יותר מפולגת ומסוכסכת עם עצמה. החטופים כולם - החיים והמתים - שבו לגבולות הארץ, אבל הארץ שאליה הם שבו היא מדינה מרוסקת ומלאת שנאה. מדינה שבה ציבורים שלמים שונאים זה את זה שנאה תהומית. מדינה שבה יש מגזרים שלמים שאפילו לא ממש עניין אותם אם החטופים ישובו או לא. אם צריך לבחור, אז בוודאי, יאללה שיחזרו, אבל זה לא דחוף.
המצב אולי שב ל-2014, אבל מדינת ישראל איננה ישראל של 2014. מדינת ישראל של היום היא מדינה שונה. מדינה על סף פיצוץ, מדינה בהתלקחות חברתית-פוליטית. הלהבות אוחזות בכל מקום. 69 אלף אנשים, מתוכם 94.3% יהודים, עזבו את הארץ בשנה האחרונה. נתון שיא של כל הזמנים. רובם אנשים שמרגישים שהם לא חיים במקום שהם משתייכים אליו יותר ופשוט עזבו. רוב רובם הם עמוד השדרה של מס הכנסה, ולכן גם מי שאומר לעצמו שבטח אותם עוזבים אינם האנשים שהוא רוצה כאן במדינה, צריך להבין שאלו גם האנשים שמחזיקים את מס הכנסה וביטוח לאומי ואת הכלכלה. הם אלו אשר מממנים את שירותי הרווחה הסוציאליים המפותחים יחסית במדינה.
כמות היועצים והסוקרים שהסתובבו במסדרונות הכנסת ומשרדי הממשלה הייתה שונה לחלוטין. והחשיבות שניתנה להם - אותו הדבר. ככה הנס שנקרא מדינת ישראל התרחש. היום מדינת ישראל מתנהלת על ערכים של משרד פרסום, לא של רעיון.
לעיתים נדמה שעדיף להתעסק במה שהוא הטרנד הנוכחי (כרגע זה 2016) במקום להישיר מבט לכאן ועכשיו. אולי אפילו זה לא מפתיע שהטרנד שתופס כרגע הוא לחזור עשר שנים אחורה בזמן. לא מפתיע שהטרנד הוא התרפקות על העבר. ובחזרה לכאן ועכשיו: נדמה לי שהדבר הראוי הוא שכעת, כשהחטופים שבו ארצה, המדינה תשוב לשפיותה.
התרעות פיקוד העורף