איך טיפת גשם על עלה מזכירה לי בוקר שבת חסר משמעות בכיתה ו' ועלי כותרת של סביון נבול שאני רואה בצד הדרך מחזירים אותי לסביונים שהייתי קוטפת עם אבא שלי ומייבשת בתוך כרך עבה של מילון אבן שושן. קרעים של זיכרונות פשוטים שלא קשורים לכלום, אבל אומרים הרבה.
נזכרתי בסביונים ונזכרתי בסבתא שלי, שהייתה מתקשרת בסופי שבוע כשהייתה נתקעת עם הגדרות בתשבץ של שישי, ומבקשת שנחפש את הפתרון במילון. אם רק אברהם אבן שושן היה יודע מה הכרכים של המילון האלמותי שלו עושים לדור שלם.
קל להיות נוסטלגי כשאתה מתגורר בסביבה שהייתה חלק מאוד משמעותי בילדות שלך. העבר מציץ בה מכל עבר, חבוי בכל רחוב, בכל פינה. לפעמים מעלה זיכרונות אישיים, לפעמים סיפורים ששמעת מאחרים.
ההורים שלי ציינו בשבוע שעבר 50 שנות נישואים. הם התחתנו בקולנוע מקסים בתל אביב, מקום שאני זוכרת כמועדון והמקום הראשון שבו בשנות ה-20 שלי ארגנתי אירוע עם חבר. עוד אז, כשירדתי ועליתי במדרגות תהיתי איך ההורים שלי הרגישו כשעלו במדרגות לבושים בבגדי חתן וכלה, ביום חורף גשום שבו הייתה שביתת אוטובוסים גדולה, שמנעה מאורחים רבים להגיע.
אני עוברת הרבה ליד המבנה של קולנוע מקסים, שנמצא ברחוב קינג ג'ורג' פינת שדרות בן ציון. הוא נמצא בדרך מהדירה שלנו לכל המקומות המרכזיים בעיר. בכל פעם, בין מעבר חציה אחד לשני, אני מביטה אל הבניין ונכנסת ללולאת הזמן הפרטית שלי, כמו לחצות שער לפורטל של תקופת חיים אחרת. כמה חבל שבתקופה ההיא לא לכולם היו מסרטות וידיאו.
אני מזכירה את זה לעצמי, בכל פעם שנמאס לי לתעד דברים בעידן המתועד שלנו. אני יודעת שיבוא יום וארצה להתרפק על משהו שלא אזכור או שארצה לחלוק את הזיכרון עם מישהו שלא היה נוכח בו או לעכל ממרחק של זמן את הדברים כפי שהם נראו בדיוק בזמן אמת, לא רק מתוך הזיכרון שעם השנים יכול לתעתע.
לאחרונה רבים שיתפו ברשתות החברתיות שלהם תמונות מ-2016. כולם נראים שם רזים ומהודקים, כל התמונות מעוטרות בפילטרים ומחשבות קדימה אל העתיד שאף אחד לא היה חולם לצפות. מפרספקטיבה של עשור, היה נחמד להיזכר איך היינו, כמה עברנו, וכמה אי אפשר לדעת שום דבר.
2016 הייתה השנה שבה ויתרתי. חשבתי שלא תהיה לי אהבה אף פעם, שהמבנה הנפשי שלי לא בנוי לזה. זה נראה לי תלוש בכל כך הרבה מובנים. כיום, כשאני נזכרת מה חשבתי אז, אני מחייכת, אבל גם לא ממהרת לשפוט את עצמי. אני מבינה מאיפה המחשבה הזו באה. אהבה דורשת מידה מסוימת של אמון בזמן. להסכים להיכנס למשהו שאת לא יודעת איך הוא ייראה בעוד שנה, בעוד עשור. העדפתי אז להיאחז רק במה שכבר היה, במה שכבר הוכיח את עצמו, בזיכרונות שלא יכולים לאכזב כי הם כבר הסתיימו.
מוזר שדווקא את השנתיים וחצי האחרונות, הדרמטיות והעמוסות מכולן, אני מתקשה לשחזר בראש וברגש. אולי מפני שזה עדיין טרי מדי, קרוב מדי, לא מעוכל. הבתים שעברתי, השינויים החדים, המהפך בחיים האישיים - הכל קיים בי, אבל עדיין בלי רצף. את הילדות קל לי יותר לזכור, היא כבר נצבעה בצבעים רכים ואופטימיים, גם אם בזמן אמת היו רגעים של קושי.
אבל השנים האחרונות עדיין חסרות את המרחק הזה. הן עוד לא הפכו לנוסטלגיה, עדיין אי אפשר לדלות מהן רגעים שחלקם היו רגעי מפנה משמעותיים לאין שיעור בחיי. הם שמורים כחומר גלם חי, שלא מאפשר לי להתקרב אליו בלי מאמץ. אולי זה יקרה באתגר הרשת של 2036.
התרעות פיקוד העורף