הנה משהו שלמדתי לראשונה בחיי בשנתי ה-57: קל יותר להיכנס לים בחורף כשהוא סוער, מאשר כשהוא שקט. כאשר המים קרים, הכניסה המדודה והאיטית לים השקט מחייבת החלטה בניגוד גמור לאינסטינקט. כאשר הוא סוער, מכים בך הגלים עד שהזינוק פנימה גואל אותך מהצלפותיהם המקפיאות.
למה אני חולק עימכם את המידע הרגיש הזה, כאילו אתם קטארים ואני עובד בלשכת ראש הממשלה? ובכן, רק כדי להשוויץ בכך שהפכתי לאיש ים.
הוותיקים שבין הקוראים, שאוצרים את טוריי ושומרים אותם באוגדן מיוחד למען הדורות הבאים, בוודאי זוכרים איך רק לפני שבעה או שמונה חודשים התגוללתי כאן על עצמי ועל שאינני מנצל את קרבת מעוני החדש אל חוף הים. רק שאי אז בערב יום הכיפורים, במסגרת אותן החלטות שאנו נוהגים לקבל על עצמנו עם בואה של שנה חדשה, החלטתי לשחות.
אין זו לי הפעם הראשונה: כבר שחיתי בעבר בבריכות העיר (דיזנגוף סנטר ומרכז החשמונאים, כולל אפילו גיחות קצרות לגורדון) ואף לים הגעתי בתקופת הקורונה, עת היו בריכות העיר סגורות, אבל הפעם כיוונתי למשהו מחייב יותר, יומיומי יותר, פיצוי לגוף על העובדה שהחלטתי לא לחדש את המינוי לחדר הכושר.
טיבן של החלטות כאלה לרוב הוא שאינן מחזיקות (מים?) אפילו עד תום חודש החגים, לא כל שכן עד לסוף השנה האזרחית, אבל אני הדהמתי את עצמי ואת הסובבים ועשיתי כל שלאל ידי כדי לשחות כ-50 דקות בכל יום שבו גובה הגלים מאפשר שחייה, אפילו כשטמפרטורת המים ירדה מאוד.
אני נשבע לכם שיש ימים שבהם אני נכנס למים, שוחה קרוב לשעה ויוצא מהם כשהוויכוח עומד בדיוק באותה השורה, אולי סימבולי למצבנו כאן. הים מלמד אותי ענווה: ברצותו יטלטל אפילו גבר גדל ממדים כמוני כאילו היה כפיס עץ. אבל במקביל הוא מטפח אצלי גם גאווה: הנה, נכנסתי בפיק ברכיים ויכולתי למשברים.
הוא ממלא אותי אימה, כשכל שקית ניילון שנוגעת פתע בכתפי נחזית למשהו איום ונורא, אבל גם נוסך בי שלווה, עת אני מצליח לסנכרן יפה את התנועות עם הנשימות באופן מונוטוני כל כך, עד שנדמה כי אני עלול להירדם תוך כדי שחייה.
הוא עושה נפלאות לשרירים, אבל גם מעורר תיאבון מסוכן, וכך הלאה נמשכים הניגודים, בעיקר כשאני יוצא לבסוף ושוטף את עצמי מהמלח, במקלחות שניצבות על החול - הגוף רועד מקור, אבל בלב לוהט.
במלאת חודשיים לתחביב החדש וכדי להפוך אותו להרגל, רכשתי חולצת שחייה, שמקנה לי מראה משובב נפש של לווייתן. חשקתי גם בחליפה, אבל לא רק שזו בקושי נסגרה עליי, אלא שכאשר שמעתי כמה היא עולה (כ-2,500 שקלים, אחרי הנחה), החלטתי להמתין עד לט"ו בשבט - ממש בשבוע הבא - כדי לרכוש במקומה שעון שימדוד עבורי את הזמן, המרחק והדופק.
בשיא החורף אי אפשר לשחות בכל יום. כבר היו ימים שבהם העזתי להסתכן ויצאתי מבויש, אחרי שהגלים הקיאו אותי החוצה או חמור מכך, איימו לסחוף אותי פנימה. אבל בכל בוקר אני מאריך את מסלול ההליכה עם הכלבה, כדי לבדוק את מצב הים - ואם גובה הגלים מאפשר, אני מתקתק את הבהולות שבמטלות הבוקר שלי ויוצא שוב אל החוף, אל החופש.
כבר היו לי תקופות ממושכות של פעילות גופנית: היו שנים שבהן רצתי (במשקל שלי לא מודדים קילומטראז' אלא שלבים על סולם ריכטר), היו גם שנים שבהן התאמנתי אימונים משולבים של כוח ואירובי בחדר הכושר, אבל עוד לא היה דבר שמרומם את רוחי כשחייה: אני חוזר הביתה כשאני שר בקולי קולות, שורק ומפזז (ולא רק מחמת הקור), ניגש אל המקרר ושולף את קופסת התמרים.
אכלתי כבר במסעדות מעוטרות בכוכבי מישלן בחיי - ואני נשבע כי מעודי לא טעמתי טעם מופלא, כזה הנוצר מהמפגש בין המג'הול המתוק לשפתיי המלוחות.
התרעות פיקוד העורף