משהו מקולקל במנגנון חופש הדיבור של נבחרינו. האם חברי הכנסת הם נציגי העם או מורמים מעם? האם ייתכן כי חסינותם של נבחרינו אינה משמשת כהגנה על חופש הפעילות הפרלמנטרית, אלא כמקלט בפני דין וחשבון אישי, ובמקום להבטיח את חופש פעילותם הפרלמנטרית היא מאפשרת להם דרכי התנהגות נלוזות והשמצות ללא חשש מהעמדה לדין?
לתחושתי, חלק מחברי הכנסת משתמשים בחסינותם, שהיא אבן היסוד של הדמוקרטיה, ככלי ציני. לתחושתי, יש חוק אחד שמגן עליי, ויש חוק שמגן על נבחרים בכנסת.
בעוד אנחנו היינו נדרשים להתגונן בפני המשטרה או בית המשפט על דברינו, חברי כנסת מסוימים "מתכסים" בתפקידם הפרלמנטרי וזוכים להגנה רחבה, עובדה היוצרת תחושת אפליה קשה ומערערת את האמון במוסדות השלטון.
הציבור לא תמיד מבין בדקויות המשפטיות, והקונספירציות, מכונות הרעל והשקרים שמופצים "תחת חסינות" הם שימוש ציני וקלוקל בזכות שהוקנתה להם כדי להגן על הדמוקרטיה. כאשר ח"כ זה או אחר מנסה להתחמק מחקירת המשטרה או מעכב חקירה כזו בטענה פוליטית, אין גוף עצמאי שיכול לקבוע במהירות וללא דיחוי אם מדובר בהתנהגות לגיטימית ציבורית או בהפרת אמונים מול הציבור.
האם לא ראוי להקים ועדה חוץ פרלמנטרית בעלת סמכויות שיפוטיות שתכריע מתי פעולה של ח"כ נחשבת כחלק אינהרנטי מתפקידו ומתי מדובר בניצול בוטה וציני של ההגנה שיש לו כח"כ? ועדה כזו, שתכלול משפטנים, אנשי אקדמיה ואנשי ציבור, תשמש שומר סף אמיתי ותבדיל בין חופש הפעולה של נבחר ציבור לבין שמירה על שלטון החוק ובכך תמנע דרך חוקית לזלזל בחוק.
רפורמה כזו נדרשת על מנת שנציגינו יפעלו כחוק, כפי שאני מצפה מהם, ולא יעמדו מעליו. חסינות אינה קסם המוחק עוולות. היא מנגנון שנועד לשרת אותי, אתכם ואת הדמוקרטיה, ולא את מי שמסתתר מאחוריה ומנצל אותה לרעה.
התרעות פיקוד העורף