בעת ששורות אלו נכתבות, ממשלת הליכוד עסוקה בהתקוטטות מבישה עם עיריית קריית שמונה. הריב, לכאורה, הוא על סעיפים תקציביים והיקפי סיוע, אך בפועל מדובר בקרב על עצם קיומה של העיר. רק לפני חודש נדמה היה שהמאבק הציבורי וההפגנות נושאים פירות עם הבטחות לתוכנית שיקום גרנדיוזית, אך המציאות בשטח מספרת סיפור אחר, עגום ומבהיל.
המספרים לא משקרים. מוני המים של בתי האב בקריית שמונה חושפים את האמת המרה שנסתרת מהודעות הדוברות בירושלים. מאז ינואר נטשו את העיר עוד כ-2,000 תושבים, ומתוך 26 אלף תושביה המקוריים, נותרו בה כיום כ-16 אלף בלבד - רובם מבוגרים שאין להם לאן ללכת. כשרחובות העיר ריקים ורק 60% מהעסקים פתחו מחדש את דלתותיהם, פרנסי העיר הבינו שהסיוע הממשלתי שהובטח להם הוא לא יותר מ"פלסטר", ניסיון ציני לקנות שקט תעשייתי.
הממשלה לא מנהלת אירוע של שיקום, היא מנהלת אירוע של פשיטת רגל מוסרית מול בסיס התמיכה הרחב ביותר שלה.
נדרים משם לאילת, עוד מעוז ליכודי מובהק (הליכוד קיבל בבחירות האחרונות באילת 43% מקולות הבוחרים - 20% יותר מהממוצע הארצי). העיר הדרומית, שבימים כתיקונם מהווה את השער הימי והתיירותי של ישראל, נמצאת בקיפאון עמוק. נמל אילת, שהיה עד לפני המלחמה מנוע כלכלי תוסס עם כניסה של כ-150 אלף כלי רכב בשנה, עומד כיום שומם לחלוטין. בעקבות האיום החות'י והסטת נתיבי השיט, הופסקה הפעילות בנמל כמעט כליל, ועובדיו - שחלקם נותרו ללא תעסוקה מזה שנתיים - מתארים תחושת נטישה מצד משרדי הממשלה.
המצב הכלכלי בעיר רחוק מלהשתפר גם בגזרת התיירות. דוח מבקר המדינה האחרון חושף צניחה של פי-3.5 במספר לינות הישראלים, כאשר הפדיון במרכזים המסחריים נחתך בעשרות אחוזים. למרות שבתחילת המלחמה אילת התגייסה וקלטה עשרות אלפי מפונים, המדינה לא יישמה את החלטותיה לחיזוק העיר ביום שאחרי, והותירה את העסקים המקומיים ואת הנהגת העיר להתמודד לבדם עם משבר תעסוקתי חסר תקדים
היכן הממשלה כיום, אתם שואלים? שאלה טובה.
הנגב בצומת הכרעה היסטורי
גם אנחנו, תושבי הנגב, מנהלים בימים אלו מאבק קיומי משלנו. הפעם מדובר על מאבק למען הטבות מס לבאר שבע - עיר שסובלת מקיפאון דמוגרפי ומהגירה שלילית לערי הלוויין שסביבה, רק בשל העובדה שלהן הוענקו הטבות מס ולה לא.
הנגב כולו ניצב כעת בצומת הכרעה היסטורי. מצד אחד, הזדמנויות ענק בדמות מעבר קריות המודיעין והתקשוב של צה"ל דרומה, העתקת תעשיות ביטחוניות והקמת רובע חדשנות פורץ דרך. מצד שני, בהיעדר תמריצים ממשלתיים ודחיפה אסטרטגית, האזור כולו עלול לאבד את תנופת הפיתוח שלו.
במקום להפוך את הנגב למוקד הצמיחה הראשי של ישראל - מרכז בין-לאומי המאגד טכנולוגיות צבאיות, אנרגיות מתחדשות, בינה מלאכותית ומחשוב קוונטי - הממשלה מפגינה קוצר ראייה משווע.
בדומה לקריית שמונה, גם לנו בבאר שבע הובטח סיוע ממשלתי רחב היקף, אלא שגם כאן התברר מהר מאוד שמדובר ב"ישראבלוף", אריזה מחדש של תקציבים קיימים והבטחות שווא. במקום חזון גדול ופורץ דרך ברוח בן-גוריונית, שיהפוך את הנגב למנוע צמיחה לאומי, הנגב נותר שבוי במאבקי תקציב קטנוניים שמחלישים את בירת הדרום ומאיימים על עתיד המפעל הציוני כולו.
החוסן הלאומי חשוב יותר מהדרמה המדינית
הטרגדיה הגדולה של הממשלה הנוכחית טמונה בניגוד הבלתי נתפס בין ה"חוץ" ל"פנים". מצד אחד, אנו עדים למדינאות מזהירה שמוביל ראש הממשלה, אשר משנה מן היסוד את מעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל. מאיראן, דרך חיזבאללה ועד חמאס - כוחם של אויבינו קהה וישראל שולטת כיום במרחב שבין החרמון הסורי בצפון ועד עומק רצועת עזה בדרום. המצב הביטחוני והבריתות האזוריות עם ארה"ב, יוון, קפריסין והבלקן, לצד הסכם הגז עם מצרים, מציבים את ישראל בנקודת זינוק אסטרטגית משופרת להפליא לעומת זו שקדמה לשבעה באוקטובר.
אלא שכאן טמון המוקש. כפי שכתב יצחק רבין בספרו "פנקס שירות": "אף אם מחמת הקריטיות הקיומית חייב ראש ממשלת ישראל להעמיד את השאלות המדיניות והביטחוניות בראש סולם העדיפויות שלו - הממשלה נבחנת גם בשאלות חברה וכלכלה, שאין בהן הדרמה הגדולה של החיים המדיניים. אבל בתקופה שאין בה מלחמה, הן העומדות במרכז התעניינותו של האזרח".
דברים דומים אמר בשעתו הנשיא יצחק נבון לראש הממשלה מנחם בגין, מייד עם שובו מטקס חתימת הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים: "הנני מאחל לך שכשם שזכית לימים של גדולות, יינתן לך להגיע לימים של קטנות: שיכון לזוגות צעירים, מצוקת המשפחות ברוכות הילדים, הלחם והבית והבגד והעלייה והקליטה... אלה דברים שאין בהם דרמה, אך הם ערובה לחוסננו האמיתי - ובלי קטנות אין גדולות".
אדוני ראש הממשלה, כאשת ימין אני אומרת זאת בכאב: אני מתגעגעת ליכולת העשייה והביצוע שאיפיינה פעם את אנשי תנועת העבודה. הליכוד של היום נראה כמי ששכח שחוסן לאומי נבנה קודם כל דרך הטיפול ב"קטנות" של החיים בפריפריה, ולא רק דרך הדרמה של המדינאות הגדולה.
הנאמנות שלנו היא לא צ'ק פתוח
בזמן שהפריפריה מדממת, עסקני הליכוד עסוקים בפריימריז הממשמשים ובאים. הם עסוקים בתפירת עסקאות בין קבלני קולות, בגיבוש רשימות חיסול, בדילים ובשאר "תופינים" פוליטיים. אך מה על המצביעים הפשוטים מהפריפריה? אותם אלה שהתייצבו פעם אחר פעם בקלפיות, בנאמנות עיוורת כמעט, למפלגה שהבטיחה לחולל שינוי דרמטי ולצמצם את הפערים שבין המרכז לפריפריה?
הבסיס האלקטורלי הזה הוא הנכס האמיתי של הליכוד, ודווקא ממנו בוחרים העסקנים והנהגת המפלגה להתעלם. אז יש לי חדשות לממשלה, לעומד בראשה ולעסקניה: מה שהיה הוא לא מה שיהיה. מי שמפנה עורף לבוחריו בשעתם הקשה ביותר, שלא יופתע לגלות שהם יפנו לו עורף ביום הדין בקלפי. הנאמנות שלנו היא לא נכס מובן מאליו - היא חוזה, והממשלה הזו נמצאת בהפרה יסודית שלו.
אני מסרבת לקבל את הטענה הנוחה שמדובר בסוגיה תקציבית או במחסור במשאבים. מדינת ישראל נהנית כיום, חרף המצב המדיני-ביטחוני המורכב, משגשוג יוצא דופן הודות לשטף האקזיטים בתעשיית ההייטק ומהכנסות העתק של משק הגז. כפי שהיטיב לתאר זאת לאחרונה יגאל לנדאו, מנכ"ל רציו אנרגיות: המדינה מקבלת מדי שנה כעשרה מיליארד שקלים ממאגרי הגז - כסף שנכנס לקופה מבלי שהממשלה השקיעה אגורה אחת בחיפושים או בפיתוח.
מעבר לכשל הניהולי, קיים גם כשל מוסרי עמוק בתיעדוף המשאבים. אני רוצה להזכיר לממשלה: כספי "קרן העושר", שנולדו מאותם משאבי גז לאומיים, נועדו על פי חוק להבטיח את עתידנו - להשקעה באנרגיות מתחדשות, בחינוך ובתעסוקה בנגב ובגליל. אך במקום שהכספים הללו יחוללו את השינוי המיוחל בפריפריה.
בחשבונאות, "אזהרת עסק חי" היא השלב האחרון לפני קריסה. זה הרגע שבו אומרים להנהלה: המודל שלכם לא מחזיק מים. אדוני ראש הממשלה, מה שקורה היום בנגב ובגליל הוא אזהרת "עסק חי" לתנועת הליכוד כולה. בזמן שאתה מנווט את הספינה במים הסוערים של המזרח התיכון - המנוע של הספינה, שנמצא כאן בפריפריה, מתחיל להשתנק מחוסר דלק. אל תטעה: הנאמנות שלנו היא לא צ'ק פתוח, היא מנייה שערכה צונח בכל יום שבו הפריפריה נדחקת לסוף סדר העדיפויות.
התרעות פיקוד העורף