האמת היא שבין טליק לעינב יש הרבה מהמשותף. שתיהן אמהות, לביאות, שנלחמו על הבנים שלהן, כל אחת בדרך שבה היא האמינה. האחת שרפה כבישים, הובילה מחאות נגד הממשלה – וזכתה לראות את בנה; השנייה הייתה סבלנית הרבה מעבר לכולם, וגם כשנותרה אחרונה לחכות לבנה החלל, התנהגה באצילות נפש והמשיכה לנהוג כך גם ערב קבורת בנה, כשהתעקשה להעביר לציבור מסר מאחד, שלפיו ההלוויה אינה פוליטית. רני שלה הרי שמר על כולנו, בלי הבדל בין ימין לשמאל.
נורא קל להאשים את צנגאוקר מבחוץ, בוודאי כשצופים בהתנהלותה של משפחת גואילי, שבנה חזר אליה בארון. אבל מי אנחנו שנשפוט? איך נוכל להבין נפשה של אם שבנה חטוף בידי מרצחים אכזריים במנהרות חשוכות, כשבמקביל משגעים אותה ממטה משפחות החטופים, שנחטף בעצמו על ידי צד פוליטי אחד של המפה? בעיניי, שתי האמהות הללו מנהיגות, כל אחת בדרכה. רעי הלב ברשתות החברתיות, עם הכותרות המרושעות והתמונות שמנסות ללעוג למי מהן – הם עלובי נפש, בריוני מקלדת מפוזיציה. אני מאחלת להם שלעולם לא יידעו כאב, ושלעולם חייהם לא יהפכו לסיוט שאותו עברו, ועדיין עוברות כל אחת בדרכה, שתי האמהות האלו.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, אנחנו עוד בהמתנה לראות מתי ארה"ב תתקוף, ומתי איראן תגיב לעברנו. וממש לפני כמה דקות הפושים בישרו מפי משטר האייתוללות שאם ארה"ב תתקוף אותם, הם יתקפו את תל אביב, שמילים אלה נכתבות ממש מסביבתה. בתוך עמי אני חיה, גם בתוך מהדורות החדשות שיש לי הכבוד הגדול לקחת בהן חלק ולמדתי דבר אחד מעל הכל בשנתיים פלוס האלה. כשזה יגיע זה יגיע.
אי אפשר להסתובב כל היום בתחושה של מגננה, עם היערכות פנימית מוגזמת שהנה ממש הרגע הטיל האיראני עומד לנחות לנו על הראש. אם יש משהו שלמדנו בשנתיים האלה, הוא שהעורף שלנו מרהיב ויודע להתמודד עם הכל; שבאוכלוסייה הישראלית יש ערבות הדדית בתקופות הכי קשות; ושיש לנו מערכת ביטחון, מערכת הגנה ולוחמים מרהיבים – כשאנחנו נערכים נכון ולא מופתעים.
אבל הפחד משתק, וכך בדיוק האויבים שלנו משחקים לנו עם המוח. שולחים מסרים מאיימים ומפחידים, ועוד לפני התקיפה האיראנית הקודמת, רק אזכיר, מיליוני אזרחים הסתובבו פה שבועיים ורק חיכו שכבר יקרה משהו, כי כמה אפשר לפחד ולחשוש.
אז החלטתי עם עצמי שלא אתן למשטר האייתוללות את הכבוד להפחיד אותי, לשבש את אורח חיי, לשלוט לי במוח, בקריירה, בהורות, בשינה, בתחביבים ולנהל לי את החיים. כאמור – כשיגיע, אם נגיע – נתמודד. זה נכון לכל החששות והפחדים בחיים. ככל שמתבגרים, מבינים.
השבוע מצאתי עצמות בתוך רכב. לא, לא הצטרפתי למז"פ המשטרתי, ולא לחוג לארכיאולוגיה, הכי רחוק משם. השבוע תרמתי את גופי למדע, והתנדבתי לעמדת "נשק וסע" של בית הספר – יוזמה מקסימה שקיימת בהרבה רשויות בארץ, שבה הורים פותחים את דלתות הרכב של ילדי בית הספר, גם אלו שאינם שלהם, מורידים להם את התיקים מהרכבים, ומקילים את עומסי התנועה מחוץ לבית הספר, אלו שעלולים להשבית ערים שלמות בשעת בוקר.
התרעות פיקוד העורף