הבעיה הגדולה בעידן הדיגיטלי היא היכולת המצומצמת להשתהות. הכל קורה מהר מדי, וכל אירוע מיד זוכה להתנפלות רבתי ולקרב תקשורתי חסר מעצורים - איזה נרטיב ינצח, וכיצד האירוע ימוסגר בזיכרון הקולקטיבי. בתוך קרבות הקולוסיאום האלה, כמה קשה להשתהות לרגע על אירוע משמעותי באופן נקי, רגשי ואותנטי, מבלי להיחטף לתוך זירת הנרטיבים.
גורלו של היס"מניק רן גואילי ז"ל היה לחזור אחרון. התקופה שבה נותר שם בדד אפשרה לנו להכיר אותו, ללמוד שב-7 באוקטובר הוא יצא להילחם כשהוא פצוע, ולהזכיר לנו שהערבות ההדדית היא מה שמייחד אותנו מכל העמים. איזו עוד מדינה הייתה נלחמת כך על חטופים, במיוחד כאלה שכבר אינם בין החיים?
לכאורה, הדברים ברורים. אבל בעידן מלחמות המסגור, ובמיוחד בשנת בחירות, האווירה הציבורית מקשה עלינו להרגיש משהו באופן נקי. המאבק הפוליטי מנסה ללא הרף לחטוף את תשומת ליבנו, גם כשהדבר הנכון לעשות הוא פשוט לעצור ולהשתהות. אירועים לאומיים גדולים שמבוססים על ערכים ישראליים בסיסיים וקונצנזואליים, צריכים להיות מנוצלים לרגע קולקטיבי עוצמתי ומאחד לבבות. לא לעוד רגע פוליטי. אבל גם אם היה מי שניסה לנצל את האירוע לטובתו, חזרתו של רן גואילי היא בכל זאת ניצחון הערכיות על הציניות הפוליטית. כולנו יודעים שבזמן אמת, איש לא האמין שנצליח להחזיר את כולם, עד האחרון.
מה חשוב יותר
מימוש הערך הישראלי הבסיסי של הערבות ההדדית היה קשה ומפרך. תחשבו על מה שעברו החיילים שלנו - גברים צעירים בתחילת דרכם. לא רק שנתיים של מלחמה רצופת טראומות, אלא גם עבודה מהגיהינום - לחטט בתוך קברים כדי למצוא שאריות.
הקושי התקיים גם בעורף. כל סיפור החטופים היה קשה מנשוא מהרגע הראשון, ולא היינו תמימי דעים לגביו. חלק הביעו הזדהות כל שבוע, חלק הפגינו בזעם, וחלק כעסו על ההפגנות ש"שירתו את חמאס". חלק רצו נקמה, ולא התביישו לומר שצריך להחיל נוהל חניבעל על כל 251 החטופים, כדי להיכנס בחמאס ולנצח במלחמה. לאורך כל המלחמה התווכחנו - האם חזרת החטופים חשובה יותר, או מיגור חמאס? אפילו בקרב משפחות החטופים היה ויכוח, לא כולן הסכימו שהדרך הנכונה היא לפדות את יקיריהן במהירות האפשרית.
בסוף, יש מידה של אמת בכל מי שמנסה לקחת בעלות על חלקו בנס הגלוי שהחזיר את כולם - המפגינים, טראמפ, ראש הממשלה, ועוד המון ישראלים טובים ואנונימיים מהזן של רן גואילי, שמאמינים בכל ליבם בערבות ההדדית ולא מצפים להכרה ענקית על מה שעשו. הם פשוט חונכו ככה.
6 מיליון "אנשים"
הערכים בוויקיפדיה ובמקורות רשת אחרים עוברים שכתוב על ידי פעילים אנטי-ישראלים, שמוחקים את ההיסטוריה שלנו. ולמה אני מספרת את כל זה? כי יש לנו עוד הרבה מאבקים על הראש, וזה לפני שדיברנו על איראן, ועל כך שטרם הצלחנו למגר את חיזבאללה ואת חמאס, למרות כל הניסיונות.
המעגל של 7 באוקטובר נסגר, אבל לא נגמר. משפחות רבות זקוקות להרבה תמיכה כדי להשתקם, חלקן עברו אסונות איומים. השלב הבא הוא לא להתבשם ביהירות אין קץ, אלא לראות מה למדנו ואיך עוזרים למי שנפגע. איך צומחים מכאן כמדינה, תחת הערך האמיתי של הערבות ההדדית. השיעור שלנו הוא לפעול לפיה. רק ככה ננצח את כל האתגרים.
ישראל זקוקה לממשלה שמטפחת את הערבות ההדדית, לא לכזו שמנצלת אותה ומשתמשת בה רק כשזה נוח. החזרנו את כל החטופים כנגד כל הסיכויים - זהו קסם כוחו של הערך הקולקטיבי הזה. כשהעם יודע מהם ערכיו ומה הוא רוצה, גם ההנהגה נאלצת להתיישר. זה ימשיך לקרות גם בעתיד, אפילו אם זה נראה חסר סיכוי כרגע.
התרעות פיקוד העורף