כביש 232 הוא מהכבישים היפים בארץ. הוא חובק את עוטף עזה, וסביר להניח כי איש אינו מכיר אותו במספרו. הוא אף פעם לא פקוק ואין בו חסימות או הפגנות, הוא איננו כביש מספר 1 או 6, אבל הוא חלק מהסיפור.
בין איראן לתקציב חזרנו לכמה דקות למה שהיינו פעם, מביטים בהערכה בלוחמי חטיבת אלכסנדרוני וצוותי רבנות בציציות, בפרמדיקיות שליוו אותם ובשקיות רבות אשר בצבצו מתוך האדמה וכולנו ידענו מה יש בתוכן. כ־250 גופות עברו תחת מתקן מאולתר בתוך אזור לחימה של קו צהוב, שלא נראה בו לעין בלתי מזוינת, אלא רק בתים הרוסים וכלי הנדסה לצד טנקים. אף אחד לא חשב מי בחר במה, ומתחת לקסדות אי אפשר היה לראות אפילו כיפה, אבל כולם התרגשו עד הזילו דמעה.
הקונספירציות על העיתוי ופתיחת מעבר רפיח לא איחרו לבוא, וגם מסיבות העיתונאים. אבל רגע אחר היה שם, גם אם קצר. ההורים המופלאים של רן אמרו בפתח ביתם ביישוב מיתר כי הם מרגישים גאווה גדולה מצער, ואנחנו חיבקנו אותם וחשנו מעט מאותו הדבר.
העם הזה הוא עם מיוחד - את זה יאמרו עלינו במידה רבה של צדק אחרי שנתיים של לחימה בחזיתות רבות כפי שלא היו מעולם, ולפרק זמן ארוך שגם הוא לא היה לנו. זה עם שיוצא לרחובות בכל מזג אוויר כבר שנתיים, ויוזם מתקפה מתואמת ומשוכללת מול הגרוע באויביו כאשר זירות נוספות מנהלות לחימה. עם שהמטבע שלו חזק כמו זרם ההשקעות הנכנס אליו, ואנשיו מוכנים לקפוץ לכיתות כוננות ולעשות מאות ימי מילואים תוך סיכון חייהם, עסקיהם וכמובן משפחותיהם – ולשלם מחיר כפי שאף חברה לא שילמה מעולם, בשום מקום ולכל כך הרבה זמן.
לעם הזה יש תקווה, ולא רק מפני שליבו אמיץ. הוא מוכן לקושי מתמשך, וכל סירנה מחדדת בו חושים שיש רק לו. העם הזה מתווכח ויוצא מגדרו, מגיח לרחובות בכל צורה ומכל מגזר, חוסם כבישים ולא חושש להתעמת, כשכל צד בטוח בצדקת דרכו. אבל למחלוקות כאלו יש מחיר, ולעם אמיץ מגיעה מנהיגות אמיצה לא פחות, כי אומץ לב הוא כמו מח עצם לגוף בריא, אבל הוא איננו תוכנית עבודה.
כאשר המצלמות יכבו, אנחנו נישאר עם אומץ שיש לתרגם לתוכנית עבודה לעתיד שלנו. עתיד שהוא פחות רגשני משיירות חטופים שחוזרים בכביש 232, אבל רגיש ומאתגר מאוד. כזה שבו כל מסיבת עיתונאים נראית או נתפסת כחלק ממערכת בחירות, וכל ידיעה היא פייק למחצית מהעם ותגלית לחצי השני. ועוד לא דיברנו על מערכת בחירות רוויית בינה מלאכותית, אירועים ביטחוניים ומעורבות בינלאומית, שיקשו עלינו להבין מה נכון, מי אמר מה ומדוע, ובהתאם - לגבש החלטה משמעותית, אולי מהחשובות אשר להן נדרשנו בשנים האחרונות. זה ממש לא איום, אלא הנעה הנדרשת לנו לפעולה.
העם הזה שלא ויתר, הציבור הזה שלא נכנע גם אחרי שעותיו הקשות שעוד יתוחקרו, אין לי כל ספק – לו מגיע כל הקרדיט, אבל כולו. הצלחת העם הזה מגיעה מיכולת מופלאה לשרת את המקום הזה ולהאמין בו, להקים משפחות ולהמשיך לגדלן פה, לבנות עסקים גם כשזה מאוד קשה, ולשאוב עידוד זה מזה, ולא רק מתמונות של קברים הנפתחים בעזה – אלא גם מאלו שלא מהססים לפתוח אותם, לעבור גופה־גופה ובסוף להזיל דמעה של ניצחון ותקווה בתוך רגעים ומראות שילכו איתם עד סוף חייהם. גיבורים לא צומחים לבד, יש עם שלם מאחוריהם שמגדל אותם, עם ישראל.
הרבה עוד יסופר על רן גואילי וכביש 232, על משפחה אצילה וגאה בתוך ים של משפחות וסיפורים אישיים. במידה מסוימת הכביש הזה הוא הסיפור שלנו, השבת הזאת היא האסון של כולנו, אבל בתוך כל הכאוס וההמולה ראינו איך עם שלם נלחם, ולאט־לאט אוסף את עצמו בעצמו, וזאת למרות הניהול הכושל והמחלוקות, ועל אף ממשלה מנופחת ובעלת הישגים לא גבוהים בתחומים כל כך רבים.
את סיפורי הגבורה של העם הזה לא ניתן להכניס לתשדירי הבחירות – עם קטן על כביש מפותל בנוף יפה ומטעה, מוקף אויבים, שגם הם יודעים היום שברגע פקודה ייצאו לעברם אנשים עם אקדח, פצועים, ברכבם הפרטי, ויילחמו מבלי לשאול.
יש משהו תמים בגבורה ומשהו נאיבי באומץ הלב. אז מדוע איננו רואים אומץ לב בגיבוש עתידנו? יותר ויותר גיבורים שיקומו מביתם, מעבודתם הנוחה – וישימו הכל בצד, בלי תירוצים ובלי סיפורים משני הצדדים. כי מי שמכנה עצמו ימני לא יכול להיות כזה לנוכח מדיניות כלכלית שמאלנית שלומיאלית. מי שהיה ועודנו איש ימין לא יכול לקבל את מועצת השלום, שבסוף דרכה תקים פה מדינה פלסטינית על הראש של כולנו.
אז תגידו בבקשה מהו הקו, ומה מבדיל בין שתי ידיים שלא מצליחות לדרוך ולכוון, לדייק ולפגוע במטרה – אלא מסתבכות זו בזו ומאשימות את האקדח או את המטרה שממול? איך קורה שציבור שמנפיק עסקאות ענק פורצות דרך מצליח להנפיק מקרבו שליחים ברמה שאיש לא היה קונה? איפה ההלימה, אפילו הקטנה, בין הכישרון העממי לבין נציגי הציבור שלו, בין שווי המניה של המפעל הציוני ומועצת המנהלים שבראשו? איפה נגמר הכביש ומתחילה האוטוסטרדה? אני אגלה לכם - זה נמצא במקום שבו מתחיל הפקק של עתידנו.
הספדנו כל כך הרבה בשנתיים האחרונות, מעל קברים טריים, אל מול קהל רב, ובלא מעט אולפנים. לא תמיד הגאווה גדולה מהכאב, ומרבית המשפחות, ההורים, האחים והאחיות, בני הזוג והילדים נבלעים בהמיה בתוך מציאות ישראלית שאין בה רגע דל, נטחנים באבק האירועים ובהמתנה לתקיפה.
אבל הם בקרבנו, הם באוטו לידך בפקק ולפניך בתור לקופה בסופר, הם נראים דומים והם כל כך שונים מבפנים. הם זקוקים לנו, ואנחנו חייבים להם. במילות הספד אני נוהג לומר כי הצער עמוק, אבל הגאווה כן מנחמת. המסר שהועבר בזמן הקצר ימשיך את דרכו בדרכו. זכינו בכל אחד ואחת מהם לעולמי עד.
עם ישראל הוא עם מיוחד, הוא ממלא אותך בגאווה ולא משנה איזה ערוץ אתה רואה. לכולם חשוב הרייטינג וכולם פטריוטים, אבל בין כביש 232 לקריית הממשלה אנחנו יושבים ברכב, אז בואו ונכניס את הכתובת הנכונה למערכת הניווט, נזין יעד שכולם רוצים להגיע אליו – מקום שבו כולם משרתים ותורמים, מקיימים את החוק ולא מתביישים לפנות לנשיא בית המשפט העליון בתואר הנכון. מקום שבו אנשים מספיק אמיצים כדי לא להאשים את היועצת המשפטית לממשלה, ומעיזים להתחרות במקביל האירופי שלהם בביצועי המשרד הממשלתי שבראשו הם עומדים.
לא סתם לא ראינו מישהו מהם יורד להילחם בכביש 232 באותה השבת. מעטים יצאו לרחוב בעירם, ורובם עד עכשיו לא יודעים איפה זה קיבוץ מגן והיכן נמצא המתבן השרוף בקיבוץ עלומים. אני מעדיף להיות תמים, כי אני יודע שזהו טבעם של גיבורים, וכי רק עליהם באמת אפשר לסמוך.
אז קחו את הסיכה שכל כך ששתם להוריד, תוסיפו לה פשוט שתי כפות ידיים בקצוות, וענדו אותה שוב על דש הבגד. רק כך נדע שיש המשכיות לגבורה, שיש טעם לכל מה שעברנו, ושגיבורים כאלו הם באמת גיבורי־על שגדלו בעם מיוחד. שיש מקום לחבר בין יד ימין ליד שמאל, לייצר מעגל של עשייה מהאות הראשונה ועד האחרונה בצמד המילים "עם ישראל", ולצאת למסע שרק מתחיל עכשיו.
התרעות פיקוד העורף