אחד הדברים הזכורים לי ביותר מלימודי המתמטיקה בתיכון זה המושג מ.ש.ל - "מה שצריך להוכיח". כמו בתרגיל בגיאומטריה שבו היה צריך להוכיח ששני משולשים הם חופפים, או דומים, או משהו כזה. הרגשתי כמו בלש: לוקח עובדות ונתונים (שניתנו לנו כחלק מהתרגיל), ומנסה בהדרגה להוכיח שאכן המשולשים חופפים. בסוף ההוכחה הארוכה והמתישה, הייתי כותב את ראשי התיבות מ.ש.ל, ויוצא בתחושת סיפוק של "הנה, הוכחתי מה שהיה צריך להוכיח, כל הכבוד לי!".
אבל כיום כנראה יותר חשובה לפוליטיקאים לא האמת העובדתית או האמת המשפטית, אלא התפיסה הציבורית. גורלות נקבעים בתקשורת ובציבוריות הישראלית הרבה לפני שהם נקבעים בבית המשפט, שם תהליכים נמשכים שנים אחרי שנים. באמת הציבורית לא צריך תהליך הוכחה מפרך.
בשנת 1965 דן הסנאט האמריקאי באפשרות לסמן חפיסות סיגריות באזהרות בריאותיות, וזאת בעקבות מחקר סטטיסטי שהוכיח קשר סיבתי בין עישון לסרטן ריאות. אימפריות הטבק נזעקו, והובילו אסטרטגיה שמאז אומצה באופן נרחב על ידי רבים, ובעיקר על ידי פוליטיקאים. הן הציפו את הוועדה בנתונים סטטיסטיים סותרים, טענו שהנושא מאוד מורכב, ושיש צורך במחקר נוסף כדי לקבוע קשר סיבתי. הן זרעו ספק, תחושה של בלבול ותפיסה שאי אפשר באמת לקבוע או לדעת כלום.
הספק הזה מתיישר עם תפיסות העולם שלהם: "ביבי הוא ראש הממשלה שמכיוון שלא מצליחים לנצח אותו בקלפי, תופרים לו תיקים". ואין כמו מסך ערפל טוב כדי להעצים את הספק.
הטלת ספק היא חלק משמעותי מהדנ"א הישראלי. אנחנו מערערים על דמויות סמכות כנראה יותר מעמים אחרים, ובוודאי יותר מבעבר. להטיל ספק זה דבר טוב, אבל הנטייה הטבעית של אנשים להטיות קוגניטיביות הקשורות לתפיסות העולם שלהם היא פלטפורמה מצוינת כדי להגדיל את אותו ספק.
אני מוטרד מעולם שבו אנשים לא מאמינים לכלום, בדיוק באותה מידה שבה אני חושש מעולם שבו אנשים מאמינים לכל דבר. אפשר לחיות גם עם ספקנים וגם עם תמימים. אבל בעיקר אני מודאג מעולם שבו האנשים מאמינים רק למה שמתאים לתפיסות המוקדמות שלהם.
להאמין רק למה שמתאים לנו זו חולשה אנושית טבעית. להפוך את זה לחוק בל יעבור, תוך דחייה אגרסיבית של כל פיסת מציאות אחרת, זה כבר הצעד הראשון (והמשמעותי) לתוך עולם הכתות. אז מסתבר שמ.ש.ל זה OUT, בניית ספק זה IN.
התרעות פיקוד העורף