כאשר כוחות הביטחון ירו על המפגינים, האלימות לא החזירה את הסדר אלא הפיצה את הזעם ושחררה את הציבור מהפחד המשתק שהחזיק במשך כ-45 שנה את המשטר הקומוניסטי (בערך כמניין ימיה של הרפובליקה האסלאמית באיראן). תוך ימים, שביתות והפגנות התפשטו ברחבי המדינה.
כשהגעתי לרומניה ימים מספר לאחר מכן, בתפקידי הראשון ככתב זר עבור סוכנות החדשות אסושייטד פרס, הצבא היה עדיין אותו הצבא, אך המשטר הפך להיות "חזית ההצלה הלאומית" - מבנה פוליטי שכלל דמויות רבות מהסדר הישן. המדפים היו ריקים, הכלכלה חרבה, אך העם היה נרגש ושמח. לא מצאתי אדם אחד שמוכן להודות כי הוא ממש מאמין במפלגה הקומוניסטית. ההיסטוריה זוכרת את המהומות כמרד עממי, אך המפתח היה תמיד חישוביהם של אלה שמחזיקים בנשק.
החיילים הגנו על ההמון
עד סוף ינואר ותחילת פברואר התמלאה כיכר תחריר במאות אלפי אנשים, שנשארו שם יום ולילה, מתעלמים במפורש ממערכת שנבנתה במשך שנים על פחד. מובארק שלח את הצבא. כמה מפגינים נהרגו, אך חיילים רבים סירבו לדכא את ההפגנות. הטנקים נכנסו לעיר, אך רבים מהחיילים דווקא הגנו על ההמון.
להחריב סמלים פיזיים
אך לאורך ההיסטוריה אנו רואים שוב ושוב כי קמפיינים של הפצצות אינם מפילים משטרים באופן ישיר. תקיפות אוויר יכולות לגרום נזק, להטיל פחד או לשבש את המדינה, אך ללא נוכחות קרקעית שיכולה לאכוף סדר חדש, הן אינן מסוגלות להפיל ממשלות. עם זאת, הם יכולים להאיץ תהליכים. דוגמה מעניינת לכך היא סרביה של סלובודן מילושביץ' והפצצות נאט”ו מ-1999 נגד תשתיות המדינה, שנועדו לכפות עליו לסגת מקוסובו, לקבל תוכנית שלום בינלאומית, ובסופו של דבר להתפטר.
תפקיד הארטש הוא היסטורי. ב-1979, לאחר שהשאה נמלט והאייתוללה רוחוללה חומייני חזר מגלות צרפת, הקצינים יכלו לעכב את השתלטות כוהני הדת ולדרוש מעבר חוקתי אמיתי. הם בחרו לעמוד מנגד בשם היציבות. הם לא פצו פה מול משאל עם מפוברק באפריל באותה שנה, שבו כביכול כמעט כל האיראנים אישרו את הקמתה של התיאוקרטיה. החלטה זו אפשרה לרפובליקה האסלאמית לשרוד כמעט חמישה עשורים, להפוך את המדינה לענייה, ולזרוע כאוס ברחבי האזור. הצבא אחראי במידה רבה לסיוט כולו. כיום קצינים בארטש מפקדים על חיילים שלא ידעו יום אחד של חופש כלשהו.
מה שיהיה הלאה, על פי ההיסטוריה, לא ייקבע רק על ידי הפגנות עממיות. ההמון נותן אומץ ולגיטימציה, ואולי תקיפות חיצוניות ממוקדות יאיצו את התהליך, אך ההכרעה הסופית כנראה תישאר בידי הכוחות המזוינים. אם חלק מהארטש ינטוש את המשטר - או יצטרף אל המפגינים, אולי בסיבוב הבא - האיזון ישתנה במהירות. המשמר עלול לנסות לשמור על הכוח בעצמו, אך חלוקת הכוח בין מוסדות כפייה תייצר דילמה שהמשטר עשוי לא לשרוד אותה. ייתכן שתידרש עסקה עם משמרות המהפכה - ואולי מלחמת אזרחים.
המסקנה די ברורה. כל מדינה רצינית חייבת שיהיה לה צבא. יש מקרים, כמו בישראל, שהצבא הוא כל כך קרוב לחברה, כך שאינו יכול להתערב בפוליטיקה מבלי להיקרע מבפנים. אבל לפעמים למושג "צבא העם" יש משמעות מתעתעת: כאשר המשטר הוא בבירור אויב העם. אם לממשל טראמפ יש טיפת שכל, הוא לא יתקוף ישירות את הצבא אלא את משמרות המהפכה ואת סמלי המשטר. עם הצבא האיראני יש להידבר בשקט. זה הצבא, טמבל.
התרעות פיקוד העורף