מבחינת ישראל זו איננה בשורה טובה. ערב המתקפה על יישובי העוטף היו הקטארים מעורבים קצת ברצועה, וכמותם גם המצרים. אבל השליטה הייתה שלנו. חלפו שנתיים, ושורה של מדינות מעורבות בה. לנגד עינינו עוברת רצועת עזה תהליך של בינאום. זה כמה חודשים שבהם ההחלטות בנוגע אליה אינן מתקבלות בירושלים בלבד. לישראל יש שותפים בסיפור הזה, אולי גם בוסים חדשים. לא רק טראמפ. והתהליך הזה בראשיתו. חכו כאשר מדינות המפרץ ירשמו את הצ'קים. גם להן יהיה מה להגיד.
מי היה מאמין עד לפני חמש או שש שנים שעזה תהפוך את הקערה על כולנו ותהיה אבן הראשה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. וכי הסכסוך הזה, שכבר שקע לחוסר עניין, יהיה הקונפליקט הראשון או השני בחשיבותו, לצד אוקראינה, עבור הקהילה הבינלאומית. עזה מחכה לנו עם צרותיה הרבות כדי שנפתור אותן, והיא לימדה אותנו לקח שלא נשכח. מי שמנסה לברוח ממנה, או לסובב אליה את גבו, היא תרדוף אחריו.
את הלקח הזה חש על בשרו גם אבו מאזן. עד לפני כמה שנים הוא היה אורח מבוקש בכל בירה בעולם. שליטי עזה, כלומר חמאס, היו נצורים בתוך הרצועה ומסורבי כניסה כמעט לכל מקום. בימים אלה הרשות מאבדת גובה. ולא שיש כל כך מה לאבד. ממילא היא במצב נואש. מרכז הכובד של העניין הפלסטיני עובר לרצועה. תקציבים יוזרמו לשם, וגם ממשלת מומחים כבר הוקמה. לעת עתה היא יושבת בקהיר, אבל התוכנית היא להעתיק את מקום מושבה לעזה. מתישהו בשנים הקרובות יתקיימו בחירות ברשות הפלסטינית, ומי לידי יורשיו של אבו מאזן יתקע כי הציבור ירצה אותם בכלל.
סגנו הנמרץ חוסיין א־שייח' הבין את המגמה המסתמנת, ועל כן עשה כל שביכולתו כדי לחבל בהקמת ממשלת הטכנוקרטים הפלסטינית. שנה וחצי לקח למצרים לגבש את ההרכב. אמרו על נתניהו שהוא טרפד את המשא ומתן לשחרור חטופים. ראו מה עשו שליחיו של אבו מאזן לממשלת המומחים, וכיצד סיכלו פעם אחר פעם את הקמתה. עד לרגע האחרון הם קיוו שלא תקום, כדי שלא תגזול מהם את ההגמוניה.
המצרים, שמבינים דבר או שניים בפישור וביישוב מחלוקות, העניקו לרשות הפלסטינית פרס ניחומים. את מעבר רפיח שייפתח בימים הקרובים ינהלו מצידו העזתי פקידים מטעם הרשות. אלה אנשיו של אבו מאזן, שמתגוררים ברצועה. לישראל יהיה מנגנון פיקוח משלה במעבר. השב"כ יאשר כל כניסה של עזתי לרצועה, והמצרים יבדקו את היוצאים.
אין מי שמשלה את עצמו כי הנתיב הזה יהיה נקי מפעילות טרור לאורך זמן. מעבר לחומות עוד נמצאים המבריחים ההם שפעלו לפני 7 באוקטובר ומשתוקקים להכנסה. הזרוע הצבאית של חמאס עדיין חיה ונושמת, והחיבור בין אלה לאלה עלול לפעול שוב, אף אם בפורמט שונה ובאילוצים חדשים. ויש פיל בחדר. חוסר אמון בין ישראל למצרים העלול להעיק מאוד על היחסים. כל צד מאשים את השני באחריות לחימושם של הפלגים בעזה בשנים שלפני הטבח. שניהם צודקים, אבל אתם יודעים איך זה. הגמל רואה רק את הדבשת של זולתו.
ישראל הטילה וטו על שילובה של טורקיה ברצועה. וגם על חלקה של קטאר. במקומן היא מעניקה כרטיס כניסה מחבק לידידתה הקרובה, איחוד האמירויות. אומנם האיסור הישראלי על שתי המדינות הפרו־חמאסיות נחרץ, אבל הוא נכון לימים אלה. אין לדעת לאן יגיעו הדברים בעוד כמה חודשים, או בתוך שנה או שנתיים. הבית הלבן רוצה את שתיהן בפנים. קטאר תנדב כסף למפעל השיקום, וטורקיה תתרום מדריכים צבאיים. שתיהן יחד הן צינור לחמאס, או מנוף במצבי משבר. גם ישראל עשויה להזדקק להן.
יחסי ישראל וטורקיה בתהליך מתמיד של הידרדרות בשנתיים האחרונות. איסטנבול של היום היא בסיס של האחים המוסלמים רבתי. לא רק פליטיהם שברחו מאימת המשטר המצרי מצאו שם מקלט, אלא גם אסירי עולם של חמאס ששוחררו בשנה האחרונה מהכלא בישראל. הבעיה עם מדינות חזקות כמו שתי אלה, המודרות מפרויקט חשוב, היא שיש להן יכולת גבוהה לגרום נזק. אם לא יימצא להן תפקיד מספק במפעל השיקום של עזה, כל אחת מהן עלולה לפגוע בו או למצוא את הדרך להזיק לישראל. קטאר, מבחינתה, עדיין לא סגרה לגמרי את החשבון על תקיפת צה"ל בדוחא בספטמבר.
ראש הממשלה בנימין נתניהו שב וחזר ביום שלישי בערב על ההבטחה שלו מלפני שנה ויותר, כי חמאס תפורק מן הנשק. גם דונלד טראמפ חזר והצהיר זאת במו פיו. חמאס מצידה שומרת על עמימות בימים אלה ואיננה מתייחסת לדרישה. אם חמאס לא תתפרק, אומרת ישראל למתווכים, דבר בעזה לא יזוז. כולם מבינים כי חמאס לא תוותר על הנשק מרצונה. ולא רק זאת, אלא שהיא העמידה תנאי משלה כלפי ישראל. נסיגה מוחלטת של צה"ל מכל שטחי הרצועה. המלחמה הסתיימה, הם אומרים, החלפנו שבויים, הפסקנו לירות, עכשיו צאו מהשטח. גם ירושלים עושה שריר. היא איננה מתכוונת לציית לדרישה.
במובן מסוים, שני הצדדים חוזרים לימי המשא ומתן לשחרור חטופים. לכל צד יש תנאי ברזל, והוא לא יזוז ממנו עד שהשני יעשה כן. אך בניגוד לעבר, כעת החטופים אינם הנושא, אלא עזה ואוכלוסייתה. גם היא נחטפה ומבקשת לצאת לחירות.
העיניים רואות כי האסון הזה כולו שלהם, אבל בל נטעה. ישראל איננה במצב אידיאלי, והניצחון איננו מוחלט. אלפי חמושי חמאס עדיין שם, אוחזים בנשק ומסתתרים במנהרות. בהיעדר שיקום יעיל, הרצועה עלולה להפוך לקן צרעות מסוכן מכפי שהיה. אלפי ילדים חסרי בית, או מוכי מלחמה, לא יצטרכו שיבוא מישהו ויגייס אותם כדי להילחם בישראל או לפגע. הם כבר מגויסים.
בפני ישראל מונחות עתה שלוש אפשרויות. הראשונה היא לשבור את הכלים. לחזור למלחמה, הפעם בהיעדר חטופים, ולפעול ברצועה ללא הפרעה. מערכה כזו עלולה לקחת לפחות שנה, ובסיומה חמאס תושמד. אבל שרידי החיים בעזה שעוד נותרו יתכלו גם הם. משקיעים פוטנציאליים יברחו, ומפעל השיקום עלול להתמוטט.
האפשרות השנייה היא לקבל את תוכנית השיקום האמריקאית כמו שהיא ולהשלים עם קיומה של חמאס, אף אם היא מוחלשת מאוד. האפשרות השלישית, והאהובה על ישראל מכולן, היא להנציח מצבי ביניים. לקיים משא ומתן, אבל ליצור בו סחבת מתמשכת תוך הישענות על סרבנותו של הצד השני. מצבים כאלה מאפשרים לצה"ל להמשיך לנהל לחימה נקודתית. כך נעשה בימים אלה בדרום לבנון.
התרעות פיקוד העורף