בעיני הקפלניסט המצוי היעד הנכסף הוא ועדת חקירה ממלכתית שתסלק לו מהעיניים את אבי אבות מחדל 7 באוקטובר, שאחריותו המלאה אינה זקוקה לראיה. לעומתם המילואימניקים ודומיהם מסתפקים בבירור העובדות, הגעה לחקר האמת וגילוי האחראים למחדל בכל דרג שהוא.
לפני בדיקת אלטרנטיבות חקירה המצריכות חקיקה חדשה או הסכמה של האופוזיציה, ראוי לבחון את שתי החלופות החוקיות הקיימות שניתן לכאורה להפעילן בכל עת כדי לשמש כמסגרת חוקית מוכרת ומוסמכת לקיום החקירה.
בשיח הציבורי על הקמת ועדת חקירה ועל סוג הוועדה שתקום, הבחירה היא בעיקר בין ועדת בדיקה ממשלתית על פי סעיף 8א לחוק הממשלה, התשס"א-2001, לבין ועדה חקירה על פי סעיף 1 לחוק ועדות החקירה, התשכ"ט-1968.
להלכה קיימת אופציה חוקית שלישית שהיא ועדת חקירה פרלמנטרית, אך היא לא באה בחשבון, כי החוק אינו מקנה לה סמכויות לקבלת מסמכים וחיוב עדים להעיד. סמכויות החקירה הללו מוקנות רק לשתי הוועדות האחרות: הן הוקנו לראשונה לוועדת החקירה מתוקף חוק ועדות חקירה. זוהי הוועדה המכונה בפי הציבור "ועדת חקירה ממלכתית". אותן סמכויות הוקנו מאוחר יותר גם לוועדת הבדיקה הממשלתית, המכונה בציבור "ועדת חקירה ממשלתית", וזאת בתנאי שבראשה עומד שופט.
שתי ועדות החקירה שנחרטו בתודעת הציבור, אחת ממלכתית והשנייה ממשלתית, הן ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים וועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה. הפרדוקס שבהשוואה בין מסקנות שתי ועדות הדגל הללו הוא שהן היו בלתי צפויות וסתרו את ההיגיון המקובל. שהרי הוועדה הממשלתית היא שהייתה אמורה בדרך הטבע וההיגיון להיזהר בכבודה של הממשלה שמינתה אותה, להבדיל מוועדה ממלכתית, שחבריה ממונים בידי נשיא בית המשפט העליון, המשוחררת משיקול זה.
מסתבר שהטיעון התעמולתי הנחרץ, המנסה להציג את הוועדה הממשלתית כמי שבכל תנאי תעשה חיים קלים לדרג המדיני, לא מחזיק מים. המציאות הוכיחה שדווקא הממשלה, בהיותה "חשודה מיידית", תקפיד שכל המינויים יהיו ראויים ומקצועיים. בעוד נשיא העליון, הנהנה מהנחת "לא פוליטיקאי" נדיבה, יכול למנות באין מפריע אנשים שלצד יכולות רלוונטיות, אלה או אחרות, קורצו מהזן שהאג'נדה - שגם הנשיא נמנה עם המזדהים עימה - בוערת בעצמותיהם.
כשבג"ץ מאחוריך
סממן בולט לשטחיות השיח סביב יעדי ועדת החקירה הוא שבכל ים המלל שנשפך בדיגיטל לסוגיו, ובאותיות עופרת על יערות באמזונס שהפכו לגיליונות עיתונים, אין התייחסות לסוגיות שאותן יש לבדוק בדרך לקביעת תוכני החקירה, או במילים אחרות: רק גישה שטחית ולא מקצועית קובעת מסגרות לחיפוש תשובות, בלי להחליט קודם לכן מהן השאלות שצריכות להישאל.
בכל הנוגע לאחריות להצלחת הטבח שביצע חמאס בתושבי עוטף עזה ובמשתתפי הנובה, יש לקביעת השאלות משמעות מכרעת לגבי כיווני החקירה וטווח תוצאותיה הצפוי. זו הסיבה שקשה להבין את ההתעקשות של מארגני הקמפיין הפסיכוטי בעוצמתו למינוי ועדה ממלכתית. כי בהינתן שהמרכיב שיכריע את מסקנותיה והמלצותיה הפרסונליות של הוועדה הוא קביעת הנושאים והשאלות שאותם היא תבחן, הרי שעל פי החוק, עניין זה, בוועדת חקירה ממלכתית, מופקד מפורשות בידי הממשלה, ובידיה בלבד.
הגשמת החלום הזה חשובה לדידם לאין שיעור ממציאת האשמים בטבח שמיני עצרת. שהרי בעיניהם השאלה מי יאחז בהגאי המדינה היא רצינית מדי וחשובה מדי מכדי הותרתה בידי מי שהם מתייחסים אליו כ"אספסוף" הבוחר. במאמר מוסגר ייאמר שבהקשר זה מתגלה פרדוקס נוסף, והוא שפעם אחר פעם מתברר שדווקא ה"אספסוף" הזה, המונחה על ידי שכל ישר וחוכמת חיים, בוחר אנשים על בסיס כישורים ומיומנויות, ואילו אלו המשוכנעים שהם ורק הם אכלו מעץ הדעת, בוחרים על סמך השתייכות.
לקו הקפלניסטי הזה יש הסבר הגיוני, לא סימפטי במיוחד, אך כנראה נכון: לאחר אכזבות במערכות בחירות שהיו לדעתם עמוק בכיסם, הם ממש לא מוכנים למצוא נחמה בסקרי ערוציהם הנטועים בלב הקונצנזוס הנאור, המבשרים להם מדי שבוע כיצד הם מותירים את הקואליציה הנוכחית עם 50 מנדטים לכל היותר. הם רוצים ללכת על בטוח. הם רוצים ועדת חקירה שקודם תנעץ את החץ, ואחר כך תסמן סביב החץ הזה את עיגול המטרה.
כל ההתעקשות והקמפיין על ועדה לפי חוק ועדות החקירה מ-1969, שהם מכנים אותה למטרות יח"צ "ועדה ממלכתית", נובעים אך ורק מהעובדה שאומנם הממשלה מגדירה את תחומי עיסוקה של הוועדה, אבל בשונה מוועדות אחרות - את חבריה קובע נשיא בית המשפט העליון. וכשבג"ץ מאחוריך, תמיד קיים לדעתם הסיכוי שפירוש החוק יהיה הפוך מהכתוב בו.
מה שהם לא מביאים בחשבון הוא שהממשלה יכולה לקבוע גם את סדר השאלות, כך שבאופן טבעי תידרש הוועדה להכריע בשאלה: לו תפקוד המודיעין, השב"כ ופיקוד הדרום, או חלק מהם, היה חוצה את רף המינימום של תפקוד סביר - האם היה לחמאס סיכוי להוציא לפועל את טבח 7 באוקטובר?
לו הייתה מוכרזת כוננות עם שחר בפיקוד הדרום, ומספר לא גדול של טנקים ומסוקים היה מסייר לאורך הגדר, האם היה סיכוי כלשהו לחדירה לעוטף? ואם מפקדת פיקוד הדרום הייתה מתפקדת והיה מי שיכוון את חיל האוויר למטרותיו, האם למי שאיכשהו חצה את הגדר היה סיכוי להגיע ליעדיו?
לאחר שישראל יכלה בצורה מרשימה לחיזבאללה ולאיראן, החזקות לאין שיעור מחמאס, ברור לכל שההסתברות הריאלית שההתקפה המתוכננת והמתורגלת של חמאס תתורגם להבקעת שער ב-7 באוקטובר הייתה אפסית, אלא אם כן השוער מכר את המשחק, או מה שיותר סביר - נרדם בשמירה על השער.
ואם השוער נרדם בעמידה, כל המהלכים שקדמו לשער הם לא רלוונטיים. הנמשל הוא שרק לאחר מתן מענה לשאלה אם הפעלה נכונה של מערכת ההגנה הייתה בולמת את פשיטת כנופיות חמאס ב-7 באוקטובר, רק אז תיבדק שאלת האחריות.
וגם אם יוחלט ששאלת העברת הכספים בכל זאת רלוונטית, הרי הפורום היחידי המוסמך הוא לא מומחי הלחימה ולא מומחי המשפט: שופטי הדרג המדיני ומדיניותו הם ציבור הבוחרים. אם אין הסכמה של האופוזיציה לוועדה לאומית פריטטית, המשקפת את כל חלקי העם לפי משקלם בכנסת, האלטרנטיבה היא בחירת חבר מושבעים המשקף את העם, שייבחר מתוך מי שיוגרלו להשתתף בו על פי שיטות הסינון הנהוגות בהצלחה בארה"ב, המונעות הטיות, והממשלה תעמיד בראשו שופט ותמנה את חבריו להיות ועדת בדיקה ממשלתית על כל סמכויותיה.
התרעות פיקוד העורף