NGO Monitor הוא גוף מחקר עצמאי, שאינו מזוהה פוליטית, אשר מטרתו לקדם שקיפות ואחריות בפעולת ארגונים לא ממשלתיים בזירות סכסוך. עבודתו זוכה להכרה בינלאומית, ודוחותיו משמשים ממשלות, פרלמנטים וכלי תקשורת ברחבי העולם. במחקר הנוכחי אין מדובר בפרשנות או בהשערות, אלא בתיעוד אותנטי מתוך מערכי חמאס עצמם.
לפי המסמכים, חמאס בנה לאורך השנים רשת של "מתאמים" בתוך ארגוני סיוע בינלאומיים מובילים, ובהם Oxfam, Save the Children, MAP-UK, Human Appeal, CIVITAS, מועצת הפליטים הנורווגית ואחרים. חלק מהאנשים המופיעים במסמכים מוגדרים על ידי חמאס עצמו כחברים בתנועה, כפעילים או כעובדים במוסדותיה.
כך למשל, מנהל MAP-UK בעזה מתואר כחבר בגדודי עז א-דין אל-קסאם - הזרוע הצבאית של חמאס. מנהל Human Appeal בעזה מוגדר כ"משתייך לתנועת חמאס", ומנכ"ל ארגון CIVITAS מתואר כמי שפועל במסגרת מערך התנועה מאז האינתיפאדה הראשונה. כלומר, לא מדובר ב"הסתננות שולית", אלא בתשתית עמוקה המאפשרת לארגון טרור לשלוט בפועל במנגנוני סיוע שנועדו לכאורה להקל את מצוקת האוכלוסייה האזרחית.
המסמכים מתארים כיצד באמצעות אנשי הקשר הללו הצליח חמאס להשפיע על חלוקת כספים, בחירת מוטבים, תעדוף פרויקטים, ואף על מדיניות פנימית של הארגונים. כך למשל, נחשף כי רשימות מוטבים לחלוקת כספי סיוע, ששימשו גם את האו"ם, הועברו לאישור חמאס - מה שאפשר לו להבטיח שכסף יגיע לאנשיו ולתומכיו.
עוד נחשף מקרה שבו Oxfam הפעיל פרויקט תשתית באזור בעל חשיבות צבאית לחמאס, באמצעות חברה מקומית (Rai-Consult), שמייסדיה ועובדיה מזוהים עם הארגון. במסמכי חמאס מתוארים אנשי החברה כ"מצוינים מבחינה מוסרית וביטחונית" - קוד ברור לנאמנות אידאולוגית וארגונית. אך אולי החלק המצמרר ביותר בדוח הוא תיאור מנגנון הסחיטה. חמאס לא הסתפק בגיוס אוהדים, אלא הפעיל מערך מעקב שיטתי נגד עובדים שלא שיתפו פעולה.
נאסף מידע אישי, כמו התנהלות ברשתות, קשרים חברתיים, נטיות פוליטיות ותמונות פרטיות. במסמכים מופיעים "תיקים אישיים" עם הערות כגון "יוצאת מהבית בלבוש לא צנוע", "קיים קשר לא מוסרי", "אדיקות דתית נמוכה" ו"קומוניסט". מידע זה שימש לאיומים וללחץ. עובדים שסירבו לשתף פעולה הוגדרו כ"בעייתיים", והיו תחת מעקב הדוק. בין המסמכים נמצאה תמונה של אישה שנסחטה על ידי פעילי חמאס ונאלצה לשתף פעולה נגד רצונה.
במילים אחרות: מערכת הסיוע הבינלאומית בעזה פעלה, ועדיין פועלת, בתוך מציאות שבה חמאס שולט בשטח, מחייב כל ארגון לקיים "קשר קבוע" עם משרד הפנים ומשרד הפיתוח החברתי שבשליטתו, ואוסר הפעלת פרויקטים ללא אישורו. במציאות כזו, קשה לטעון בתום לב כי מדובר רק ב"כשל נקודתי".
השאלה החמורה מכולן היא היכן היו המדינות המממנות? מדינות אירופה, ובהן גרמניה, נורווגיה, שוודיה, דנמרק, צרפת ואחרות, העבירו לאורך השנים מאות מיליוני יורו לארגונים שפעלו בעזה. גם לאחר שנחשפו מקרים קודמים של קשרים בין ארגוני סיוע לבין חמאס והחזית העממית, המדיניות לא השתנתה באופן מהותי. לעיתים ננקטו צעדים נקודתיים, אך המערכת כולה המשיכה לפעול כאילו דבר לא קרה.
כאן נכנס לתמונה תפקידו של NGO Monitor. המכון פרסם את ממצאיו באנגלית ובשפות רבות נוספות, והמידע עורר הד תקשורתי נרחב באיטליה, בנורווגיה, בבריטניה ובמדינות נוספות. הדיון הציבורי החל לחלחל גם למערכות הפוליטיות, אך השאלה שנותרה פתוחה היא אם מדובר בשינוי עומק או רק בזעזוע זמני.
מעבר לשאלת הכסף, מדובר בשאלה מוסרית עמוקה יותר: האם הקהילה הבינלאומית מוכנה להכיר בכך שחלק מהשיח על "זכויות אדם" נוצל ככלי בידי גורמים אידיאולוגיים קיצוניים - אשר חלקם דוגלים בפירוש בהשמדת מדינת ישראל? והאם היא מוכנה להציב גבולות ברורים בין סיוע הומניטרי אמיתי לבין שימוש ציני בערכים אלה לצורכי מאבק פוליטי ואלים?
המאבק על האמת אינו פחות חשוב מהמאבק בשטח. כל עוד ממשלות, ארגונים וכלי תקשורת במערב ימשיכו להתעלם מן העובדות או להסס מלעסוק בהן מחשש פוליטי, ימשיך המנגנון הזה לפעול. הדוח של NGO Monitor אינו רק מסמך מחקרי, הוא כתב אזהרה. השאלה שנותרה היא מי מוכן להקשיב.
התרעות פיקוד העורף