42% מהאמריקאים חושבים שטראמפ יהיה אחד מהגרועים אי פעם. זו לא פעם ראשונה שהוא זוכה לכבוד המפוקפק להיות מדורג כך על ידי אמריקאים. במשאלי היסטוריונים הוא כבר מזמן שם, בחמישייה הסוגרת. אבל היסטוריונים, אתם יודעים, חשודים בהטיה אידיאולוגית, בוודאי כאשר הם מדרגים נשיא בן זמנם.
כך או כך, טראמפ מצטרף בעיני ההיסטוריונים לנשיאים כמו ג'יימס ביוקנן, של ערב מלחמת האזרחים, כמו אנדרו ג'ונסון, שהחליף את לינקולן לאחר שנרצח, כמו וורן הרדינג, שבימיו פרץ סקנדל שחיתות גדול. ובכל זאת שימו לב: ב־2010, זמן קצר לאחר תום כהונתו, גם ג'ורג' דבליו בוש דורג בין חמשת הגרועים ביותר. לאחר שמונה שנים הוא כבר טיפס למעלה. כלומר – הרושם הראשוני קבע דירוג מאוד נמוך. לאחר זמן, כשהרושם הראשוני התפוגג, וכשבאו זמנים אחרים, ההיסטוריונים שינו את עמדתם. טראמפ בא במקום בוש.
טראמפ בלי ספק רוצה להימנות עם הנשיאים הגדולים בתולדות האומה. הוא בלי ספק חושב שהוא ראוי לזה. לשבחו ולגנותו ייאמר: הוא הולך בגדולות. לא מנסה לשמור את הראש מעל המים, לא מנסה לנהל את אמריקה כדי להעביר אותה במצב פחות או יותר דומה לממשיכו. הוא מטלטל אותה, ויחד איתה גם אותנו. אולי יביא גאולה, אולי יביא חורבן. מזה נובע החשש: נראה שאיננו מספיק מודאג מהאפשרות שבדרכו לחפש גאולה לעולם, יביא עליו חורבן.
אם רוצים להיות סנגורים שלו, צריך להקשיב פחות, ולהביט בפעולות יותר. הקשבה לנשיא קשה לאוזניים. הוא גס, הפכפך, בוטה, בומבסטי. אבל מבעד לרעש שהוא מייצר אפשר להבחין בשיטה. הרעש הוא חלק מהשיטה. טראמפ הוא יצרן של הזדמנויות. הוא זורק כדורים לכל עבר, מחכה לראות מה יקרה והיכן.
האם באמת רצה לרכוש את גרינלנד? אולי. אבל בשלב מסוים הבין שהרעיון יצא משליטה, נעשה כמעט מסוכן. מיד הוריד את גובה הלהבות, וחיפש את העסקה הטובה ביותר שאפשר לחלץ מהמהומה בשלב הזה.
האם באמת חשב שפלסטינים יעזבו את עזה, ויהגרו ממנה החוצה? אולי, אולי לא. זו השיטה של טראמפ. מתחילים ברעיון שערורייתי, בודקים איזה סוג של דינמיקה הוא מייצר, ומנסים לקטוף פירות. כמובן, מעת לעת צריך גם לעשות דבר נועז, כדי שהאיומים יישמעו אמינים. זה התפקיד שמילא ניקולאס מדורו על מגרש המשחקים של המעצמה. הוא נבחר להיות הקורבן שיעלה על מזבח השיטה של טראמפ.
השבוע, בשעה שהמתנו כולנו במתח לתשובה לשאלה אם איראן היא מקרה מהסוג הראשון (הגירה מעזה), או השני (חטיפת מדורו), היה צריך להכיר בנסיבות החדשות שנוצרו. הוא נשיא מגוחך, אבל אין ברירה אלא להקשיב ולקחת אותו ברצינות גם כשהוא אומר דברים חסרי שחר (כי מי יודע, פעם בכמה זמן הוא מחליט לעשות דווקא את הדברים האלה). הוא נשיא מגוחך, ולכן אסור לקחת אותו לגמרי ברצינות (כי רוב הדברים שהוא אומר הם רעיונות חסרי שחר, שמטרתם העיקרית היא לחולל מהומה).
אוגוסט קונט המציא את המערב, או כך לפחות נטען בספרו החדש, המעניין, של גאורגיוס וארוקסאקיס, המלמד היסטוריה של המחשבה הפוליטית באוניברסיטה של לונדון. קונט היה סוציולוג צרפתי. למעשה, הוא ממציאו של המושג "סוציולוגיה" כפי שהוא מוכר כיום. את ה"מערב" – כך טוען וארוקסאקיס, בספר שכותרתו "המערב: היסטוריה של רעיון" – המציאו כאשר נדרש מונח שיחליף את המותגים "אירופה" ו"העולם הנוצרי". למה להחליף אותם? בגלל רוסיה. היא הכוכבת הגדולה בספר של וארוקסאקיס. בגללה לא היה אפשר לדבר על "אירופה" כעל חטיבה תרבותית אחת – כי מי בכלל רוצה את הרוסים בחטיבה שלו. בגללה לא היה אפשר לדבר על "העולם הנוצרי" בחטיבה תרבותית אחת – כי גם הרוסים נוצרים, וכאמור, מי רוצה אותם בחטיבה שלו.
הספר של וארוקסאקיס לא יפתור למערב את הבעיות המטלטלות אותו עכשיו ומעלות שאלה על המשך קיומו. זה ספר היסטוריה, שמערער נרטיבים היסטוריים – כמו זה שמתייחס למערב כאל תרבות שמתקיימת "מאפלטון עד נאט"ו" – אבל לא מציע הסדרים אקטואליים. לקראת סופו הוא מגיע כמובן לעיסוק במערב של אחרי המלחמה הקרה. המערב שהפילוסוף פרנסיס פוקויאמה חשב שניצח, ושרעיונותיו עומדים להפוך לאוניברסליים, וחברו סמואל הנטינגטון חשב שלא ניצח, ושעתידו מלחמת התנגשות של ציוויליזציות.
את סופו של המערב חזו חכמים לא פעם ולא פעמיים, והתחזית נעשתה תכופה יותר, דחופה יותר, עם הבחירה בדונלד טראמפ כנשיא ארה"ב, בשנת 2016, ושוב ב־2024. מנהיג סין שי ג'ינפינג הציע בפגישה לפני כמה חודשים עם עמיתיו, מנהיגי רוסיה והודו, לעבור מעולם דו־קוטבי לעולם רב־קוטבי. כלומר, להשתחרר מהמחשבה של המלחמה הקרה על מערב ומזרח, ולעבור למחשבה חדשה, שאת טיבה לא פירט, אבל, כך או כך, מפרקת את הרעיון של מערב מאוחד שניצב מול גוש אחר, שרעיונותיו אחרים.
טראמפ לא בהכרח קונה את הרעיון הזה. כאשר הוא מבקש לרכוש או לכבוש את גרינלנד, הוא טוען שהרכישה נדרשת כדי למנוע את ההשתלטות של סין ורוסיה על הטריטוריה האסטרטגית, ולהגן על… על מה בעצם? רק על ארה"ב, או על כל המערב?
המערב הוא המקום שבו במאה ומשהו השנים האחרונות היו קפיטליזם ודמוקרטיה כאבני יסוד. המזרח הוא מקום שבו, באותה תקופה, היו עריצות, קומוניזם, טוטליטריות. זה יצר דפוסים גיאוגרפיים משונים. יפן נחשבה לחלק מהמערב, אף שהיא יושבת בקצה המזרח. זה הוליד שאלות על בריתות ורעיונות. טורקיה חברה בנאט"ו, המערבית, אבל מתנהלת באורח דומה יותר לרוסיה, המזרחית.
את המחשבות האלה אני מנסה לסדר מול מספרים חדשים, מהסקר החודשי של JPPI שבו הוכנסה שאלה – חוזרת מהשנה שעברה – על החשיבות שהישראלים מייחסים ל"קשר לתרבות המערבית הגלובלית". כששואלים, מתקבלת תשובה. בממוצע, על סולם מ־0 עד 10, הציון שנותנים הישראלים לחשיבות של הקשר הזה הוא 7.06. מה זה אומר? כמה דברים.
קודם כל, הקשר די חשוב, אבל פחות מדברים כמו "האופי היהודי של המדינה" (7.17), או "חתירה לפשרה ואחדות" (7.45). ועוד: הוא חשוב הרבה יותר לישראלים שמזהים עצמם עם המרכז והשמאל, מאשר לישראלים שמזהים עצמם עם קבוצות הימין. ועוד – וזה חופף כמובן: הוא חשוב הרבה יותר לישראלים חילונים (8.24) מאשר לישראלים דתיים (6.13).
עכשיו נשאל: על מה חושב ישראלי - יהודי או ערבי - כאשר הוא מדרג את חשיבות הקשר למערב? על אמריקה? על אירופה? על דמוקרטיה? על אפלטון? על טראמפ? על עמנואל מקרון? על קפיטליזם? על מה חושב ישראלי - דתי או חילוני - כאשר הוא מדרג את חשיבות הקשר הזה? הדתי יותר נמוך, והחילוני יותר גבוה.
הרי ייתכן בהחלט שהחילוני חושב: מערב זה דמוקרטיה וקפיטליזם, זה חירות וסובלנות, ולכן מדרג את המערב גבוה. וייתכן בהחלט שהדתי חושב: מערב זה מקרון וצרפת, הדוניזם ואתאיזם, ביקורת על ישראל והתרפסות מול איראן, ולכן מדרג את המערב נמוך. כך שלמעשה, יכול להיות שהשאלה היא לא על העדפת ערכים מסוימים על פני אחרים – אחד רוצה דמוקרטיה והשני פחות, או אחד רוצה קדמה והשני פחות. יכול להיות שהשאלה היא על משמעותו ומעמדו של המותג "מערב". יש מי שמבינים "מערב" כך, ויש מי שמבינים "מערב" אחרת. אלה ואלה תומכים בדיוק באותם ערכים, אלא שאלה חושבים שהמערב מייצג את הערכים שהם תומכים בהם, ואלה חושבים שהמערב לא מייצג את הערכים שהם תומכים בהם.
השאלה הזאת נכונה לישראלים, ונכונה גם – ובכן – לכלל המערב. כלומר, יכול להיות ש"המערב" הוא דבר שקשה להגדיר, אבל כמו פורנוגרפיה, שקשה להגדיר, כולם מבינים על מה מדובר (כשתראו, כבר תדעו אם זה כן או לא). יכול להיות גם ש"המערב" הוא פשוט מותג שמשמש קבוצות שונות כדי לדבר על דברים שונים. במקרה כזה, כאשר טראמפ מתקוטט עם מקרון, הוא לא מתקוטט על השאלה אם צריך או לא צריך להחזיק בחיים את "המערב". הוא מתקוטט על השאלה מה בכלל משמעותו של המושג "המערב".
"השותפות הטראנס־אטלנטית שלנו מושתתת על מסורת מערבית עשירה של משפט הטבע, אתיקת המידות וריבונות לאומית", נכתב במסמך של משרד החוץ האמריקאי. "מסורת זו נובעת מאתונה ורומא, עוברת דרך הנצרות של ימי הביניים אל המשפט המקובל האנגלי, ובסופו של דבר אל מסמכי היסוד של אמריקה. קביעתה המהפכנית של הכרזת העצמאות, כי בני האדם 'קיבלו מאת בוראם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם', מהדהדת את הגותם של אריסטו, תומאס אקווינס וגדולי הוגים אירופים נוספים, שהכירו בכך שכל בני האדם מחזיקים בזכויות טבעיות ששום ממשל אינו יכול להפקיע או לשלול. אמריקה נותרה חבה לאירופה על מורשת אינטלקטואלית ותרבותית זו".
אבל – יש כמובן גם אבל: "מה שנותר במקום זה הוא מערכה תוקפנית נגד הציוויליזציה המערבית עצמה. ברחבי אירופה, ממשלות הפכו את המוסדות הפוליטיים לכלי נשק כנגד אזרחיהן שלהן וכנגד המורשת המשותפת שלנו. הרחק מחיזוק העקרונות הדמוקרטיים, אירופה הידרדרה ונעשתה חממה של צנזורה דיגיטלית, הגירה המונית, הגבלות על חופש הדת, ועוד מתקפות רבות מספור על השלטון העצמי הדמוקרטי".
כמו הישראלים, שמדרגים את "המערב" אבל אולי מתכוונים לדברים שונים, כך העולם כולו מדבר על "המערב", אבל מי יודע למה הוא בדיוק מתכוון. וכמובן, זה הופך את הדיון על השאלה אם טראמפ מערער את המערב - לחסר משמעות. קודם צריך להגדיר מהו המערב, ורק אחר כך לקבוע אם טראמפ מערער אותו או מתקן אותו, אם הוא מחליש אותו, או מנסה לחזק אותו בטרם יתמוטט.
האם אתם סומכים על הסקרים? שאלו 100 ישראלים, ותקבלו תשובות מגוונות, רבות מהן ספקניות, או שליליות, או מבטלות. סקרים? זה טוב להריח, לא לאכול. סקרים? הם טועים כל הזמן. סקרים? אני לא מאמינה להם. סקרים? אני יודע הרבה יותר טוב מהם מה הולך לקרות.
האם אתם סומכים על הסקרים? אתם באופן אישי אולי כן ואולי לא. רוב הישראלים – כשזה עומד למבחן – סומכים עליהם. איך אני יודע? הביטו בגרף המצורף. לפני כמה ימים התחלנו לשחק בתחזית לקראת בחירות 2026. מה שעשינו גם בבחירות קודמות, ותמיד מעניין לראות. מספר המשתתפים עוד לא מאוד גדול, אבל עולה מיום ליום (וגם אתם כמובן מוזמנים להצטרף, באתר המדד). ומה שאפשר לומר על התחזית שלהם עד כה – הממוצע של כלל התחזיות שנכנסו עד כה – זה שהיא דומה להפליא למה שאומרים הסקרים. היכנסו לאתר המדד והביטו בממוצע הסקרים, שמשקלל את כל מה שאומרים כל הסקרים של כל כלי התקשורת. הביטו בתחזית של משתתפי התחזית של המדד. פערים? כמעט שאין. זה אומר משהו. או לפחות נדמה לי שזה אומר משהו: שאנחנו – באופן כללי – מאמינים לסקרים. כשנותנים לנו הזדמנות לומר מה יקרה במערכת הבחירות, מה יהיו תוצאות הבחירות, אנחנו אומרים דבר דומה להפליא למה שאומרים הסקרים.
זה לא אומר שהסקרים מדייקים. זה לא אומר שאנחנו מדייקים. זה אומר שאנחנו משתמשים בכלי האחד שאנחנו הכי סומכים עליו כדי להציע תחזית. והכלי האחד שיש לנו הוא לא ניחוש מלומד, שמנותק ממה שאנחנו רואים וקוראים, הוא לא הנחה שנקלטת מהאוויר על סמך מה שאנחנו רואים בשכונה או בקהילה, הוא לא הימור חסר נימוק. הכלי שיש לנו הוא הסקרים. הכלי שיש לנו הוא זה שמנחה אותנו. והוא מוביל אותנו מאוד קרוב לסקרים.
ממוצע הסקרים של המדד נתן לדמוקרטים, בממוצע, 9.7 מנדטים. המשתתפים של המדד חוזים למפלגה, בממוצע, 9.8 מנדטים. כמעט אותו הדבר. במקרה של רע"ם, הפער הוא 0.1. במקרה של ש"ס, 0.2. פערים כאלה לא מצדיקים התייחסות משמעותית. הציבור והסקרים מסכימים. זה מעניין, אבל לא מאוד מעניין – המקום שבו מעניין יותר להסתכל הוא זה שבו אפשר לזהות פערים בין הסקרים לבין התחזיות. כרגע אין הרבה פערים כאלה, ובכל זאת נצביע על שניים:
יש הבדל של 1.3 בין מה שאומרים הסקרים על יש עתיד (בממוצע) לבין מה שאומרים החזאים על יש עתיד. זה לא הבדל מאוד גדול, אבל הוא יותר גדול מרוב ההבדלים ברוב המפלגות האחרות. מה זה אומר? שבאופן כללי החזאים חושבים אחד משני דברים: או שהסקרים לא מזהים נכון את בוחרי יש עתיד. זו השערה קצת משונה, אם היא קיימת, כי בוחרי יש עתיד אינם משתייכים לציבור שקשה לסקור; או שהסוקרים מניחים שהוא חמקמק במיוחד (כמו, נניח, בוחרי רע"ם).
אפשרות שנייה: החזאים מניחים שגם אם הסקרים מחמירים כרגע עם יש עתיד, לקראת יום הבחירות יהיו מי שישובו לתמוך במפלגה. התחזית הזאת לא גורפת, וגם לא דרמטית. זה לא שהסקרים חוזים ליש עתיד 7 מנדטים, והחזאים סבורים שיהיו 17. אבל כן מסתמנת הערכה שהכיוון של יש עתיד הוא עלייה, התאוששות, לעומת מצבה כעת. כמובן, כל זה בהנחה שיש עתיד מתמודדת כמפלגה נפרדת. שינוי בהרכב המפלגות, איחודים, פיצולים, תוספות, רכישות – כל אלה כמובן עשויים לשנות את התמונה.
המקרה של כחול לבן הפוך. כחול לבן היא מפלגה שנלחמת על חייה. לפני כמה שבועות בני גנץ החליט להיבנות מתפנית אסטרטגית, לנסות מסרים חדשים, מעודכנים. אפשר לחשוב שהוא עושה זאת מסיבות אידיאולוגיות – כי אלה הדברים שהוא מאמין בהם – מותר גם לחשוד שהוא עושה זאת מסיבות טקטיות – כי היועצים אמרו לו שהסיכוי היחיד לשרוד הוא תפנית משמעותית שתאפשר לו לייחד עצמו לעומת מפלגות אחרות.
כך או כך, זה מה שגנץ עשה. כבר אי אפשר לספור אותו באופן ברור בגוש השינוי. כבר אי אפשר לומר בבירור עם מי ילך לקואליציה. כבר אפשר לומר בבירור שהוא יקשה על הקמת קואליציה חלופית לנוכחית, שמתבססת רק על מפלגות אופוזיציה. גנץ החליף מסר, כדי לנסות למשוך בוחרים שכרגע לא יושבים בנינוחות באף מפלגה. האם זה מצליח לו? לפי חלק מהסקרים קצת עזר, לפי אחרים לא עזר. ממוצע הסקרים מעמיד אותו על 2.5 מנדטים, כלומר, לא עובר. תחזית המשתתפים מעמידה אותו על 1.4, כלומר, עוד יותר נמוך.
מה אפשר ללמוד מזה? שכרגע נראה שהחזאים ויתרו על גנץ. הם נותנים לו עוד פחות מהסקרים, שגם הם נותנים לו מעט. הם אומרים: מצבו רע ממה שרואים. רובם מתייחסים אליו כאל מועמד לא רלוונטי. האם הם בהכרח צודקים? לא. ברור שכמה סקרים טובים, שיעבירו אותו את אחוז החסימה, עשויים לשנות את דעתם במהירות. אבל… שוב – צריך סקרים. כמו שאמרנו בתחילת המאמר: אנחנו מאמינים לסקרים יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. או שלפחות במקרה של גנץ, בינתיים לא השתכנענו שצריך להאמין להם פחות.
השבוע השתמשנו במאמרים ובנתונים מאתר המדד. בסקרים של המכון למדיניות העם היהודי, גאלופ, ה"ניו יורק טיימס", פיו, בספר The West: The History of an" Idea" מאת Georgios Varouxakis.
התרעות פיקוד העורף