דווקא מדינות אירופה היו צריכות ללמוד, יותר מכל ארצות העולם האחרות, את לקח מלחמת העולם השנייה. 65 מיליון איש, לוחמים ואזרחים, נהרגו במלחמה. החלק המכריע של הקורבנות היה ביבשת אירופה. חוסר נכונות לבלום את התוקפן, כבר בראשית צעדיו, הוביל להרס אנושי שעד היום קשה מאוד לקלוט את ממדיו.
תשובתו של האיש הייתה, "אנחנו עושים את מה שהממשלה שלנו אומרת לנו לעשות". המשך יחסים נורמליים עם מדינה המכריזה שהיא רוצה להשמיד מדינה אחרת משמעותו הענקת לגיטימציה עקיפה למדיניות מדינה זו. זה מה שעשו מדינות אירופה בעשרות השנים האחרונות.
היא רוצה למנוע עימות חזיתי מסוכן עם רוסיה, אבל גם במגבלות הקיימות היא יכולה לחזק הרבה יותר את אוקראינה, המדינה שתקבע את כוחם של נאט”ו והאיחוד האירופי מול הרוסים.
נשיא ארצות הברית נכנס לחלל שנוצר והשתמש בכוח ברמה מוגבלת. לאחר שהצבא הישראלי סלל את הדרך, טראמפ אישר את שליחת מטוסי החמקן האימתניים להשלמת ההרס של תעשיית הגרעין האיראני. בכך הוא הבהיר לממשלת איראן כי איומים אינם רק בדיבורים ובסנקציות כלכליות, אלא גם בשימוש בכוח צבאי. למרבה הצער, זוהי הדרך הנכונה מול תוקפנות.
אפשר שלא לאהוב את סגנונו של טראמפ ואת רברבנותו, אולם הוא מניע מהלכים מדיניים רבי־חשיבות. הנשיא האמריקאי צדק לחלוטין כשאמר למשתתפי הכנס בדאבוס כי אלמלא מעורבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה הם היו מדברים היום גרמנית, ואולי קצת יפנית. ארצות אירופה, מלבד אנגליה, לא באמת לחמו מול גרמניה הנאצית.
ייתכן שמועצת השלום שאותה יזם טראמפ לא תוליד את תוצאות השלום המקוות, אך האו”ם בוודאי אינו עושה זאת. אירופה חייבת לארצות הברית את שלמותה האתנית, ולנוכח מדיניות מנהיגיה כיום נראה כי ללא מעורבות ארצות הברית היא תמשיך בשקיעתה.
התרעות פיקוד העורף