אין כאן חידוש, ואין כאן העזה יצירתית. זוהי חזרה עיקשת על דפוס פעולה מוכר: "האויב של אויבי הוא ידידי". זהו משפט שנשמע טוב באולפני הטלוויזיה, אבל בהיסטוריה הביטחונית של ישראל הוא הוכח פעם אחר פעם כמתכון לאסון. במקום למידה, אנחנו רואים שכחה. במקום הפקת לקחים, מיחזור טעויות.
כדאי להזכיר: בשנות ה־80 ראתה ישראל בארגון השיעי אמל בלבנון גורם עוין שיש לפגוע בו. כדי להחלישו, בין שנעשה הדבר באופן מעשי ובין שבעצימת עיניים, נוצרה קרקע נוחה להתעצמות חיזבאללה. כך, בטיפשותנו, סייענו לארגון קיקיוני יחסית להפוך לשליט בפועל של לבנון ולארגון הטרור החזק ביותר בגבול הצפוני של ישראל – עם צבא של ממש, טילים מדויקים, השפעה אזורית וגב איראני מלא.
גם בעזה כבר היינו בסרט הזה. בשלב מסוים ראתה ישראל בחמאס משקל נגד לאש"ף ולרשות הפלסטינית. העלמת עין, סיוע עקיף, תפיסה קצרת רואי של איזונים פנימיים, והתוצאה ידועה: מפלצת אידיאולוגית־צבאית שב־7 באוקטובר הוכיחה באכזריות לאן היא הובילה – לטבח, לחטיפה ולמלחמה.
קשה להבין כיצד במערכת הביטחון ובדרג המדיני יש עדיין מי שמאמינים בפתרונות קסם מהסוג הזה. ההיסטוריה הישראלית הקרובה והמדממת זועקת אזהרה ברורה. ובכל זאת, יש מי שמתעקשים לא לשמוע.
אם זו אכן המדיניות, לא מדובר רק בטעות. מדובר בהתעקשות על אי־שפיות, כמו באמרה הידועה שיוחסה לאיינשטיין, ואם נשתמש במילים לא פרלמנטריות, מדובר בטמטום לשמו. את המחיר נשלם, כרגיל, כולנו, אזרחי ישראל.