ריכוז הכוחות האמריקאיים במזרח התיכון אינו מהלך הרתעתי שגרתי. מדובר בהיערכות רחבה ונחושה המעידה על שינוי עומק בתפיסת וושינגטון את איראן. לאחר שנים של הכלה וניהול משברים, ארצות הברית מאותתת כי היא מוכנה לעבור משלב הבלימה לשלב ההכרעה.
היקף הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור חריג בהרכבו. בזירה הימית פועלת נושאת מטוסים המשלבת יכולות אוויריות, הגנה אווירית ימית ויכולת תקיפה. לצידן פרוסות משחתות וספינות ליווי.
בזירה האווירית ישנם מטוסי קרב, מטוסי תדלוק ומטוסי בקרה. שילוב זה מאפשר קצב פעולה גבוה, טווחי טיסה ארוכים וניהול מערכה מתמשכת. במקביל, ארצות הברית חיזקה את מערכי ההגנה האווירית, לרבות מערכות יירוט, כחלק מהיערכות לתרחיש של תגובת נגד.
לצד ההיבט הצבאי, המסרים הפוליטיים משלימים את התמונה. השיח האמריקאי אינו מתמקד עוד רק במניעת גרעין או בבלימת טילים אלא הולך ומכוון אל המשטר עצמו. בעיני וושינגטון, הבעיה האיראנית אינה רק צבאית או טכנולוגית, אלא שלטונית: משטר שמבוסס על דיכוי פנימי, ייצוא טרור אזורי והתרסה מתמשכת מול המערב.
הקריסה האזרחית באיראן מחזקת תפיסה זו. באיראן של היום אין מענה סדיר לצרכים הבסיסיים ביותר: הפסקות חשמל ממושכות, משק מים קורס ומטבע שמאבד מערכו בקצב שמוחק חסכונות ומשכורות. מדינה שאינה מסוגלת לספק חשמל, מים ומטבע יציב מתקשה לטעון ללגיטימציה שלטונית והמשטר נתפס כשביר גם מבפנים.
אין הכרח בהכרזה רשמית על שינוי משטר כדי להבין את כיוון הרוח. פגיעה שיטתית בעמודי התווך שעליהם נשען השלטון – מנגנוני הביטחון, יכולת השליטה ומקורות המימון – נועדה לייצר תנאים שבהם המשטר מתקשה להמשיך לתפקד. במודל זה, קריסה שלטונית אינה יעד מוצהר אלא תוצאה צפויה של התהליך.
התרעות פיקוד העורף