נתניהו עסוק בימים אלה בהבניית היסטוריה אלטרנטיבית שתשרת אותו לקראת הבחירות שתיערכנה השנה - במוקדם או במאוחר. היסטוריה אלטרנטיבית בדבר אחריותו לטבח השבעה באוקטובר וכעת גם היסטוריה אלטרנטיבית ביחס לעמידתו האיתנה של ממשל ביידן לצידה של מדינת ישראל ברגעיה הקשים ביותר.
במשך עשורים, ארצות הברית סיפקה מיליארדים (מאז הסכם הסיוע האחרון והגדול ביותר שנחתם עם ממשל אובמה, מדובר על כ-4 מיליארד דולר בשנה), בהם משתמשת ישראל, בעיקר כדי לקנות מערכות צבאיות אמריקאיות. לסיוע השנתי נוספו מענקים מיוחדים אחר כל מערכה שלנו וכמובן הסיוע חסר התקדים במהלך מלחמת חרבות ברזל.
הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל התחיל בסוף שנות ה-70 בזמן ממשל קרטר כחלק מהסכמי קמפ דייוויד, לצד הסיוע למצרים. המטרה הייתה לספק ערבויות ביטחוניות ותמריצים כדי לחזק את הסכמי שלום שעדיין היו שבירים, אך העידן הזה תם מזמן. לישראל ולמצרים יש היום מספיק סיבות אחרות לשמור על הסכם השלום.
בינתיים, התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) לנפש של ישראל דומה לזה של בעלות הברית הדמוקרטיות העשירות ביותר של אמריקה - מדינות כמו צרפת, גרמניה, בריטניה ויפן. על כן התחושה בארה"ב בשתי המפלגות היא שאנחנו לא זקוקים ל-4 מיליארד דולר בשנה מכספי משלם המיסים האמריקאי כדי לקנות נשק, כאשר רבים בציבור האמריקאי לא מצליחים לשלם על ביטוח בריאות והשכלה גבוהה.
מתן סיוע צבאי לישראל בהיקף גדול יותר מכל מדינה אחרת בעולם, בפער ניכר, מציב זרקור פוליטי וציבורי על היחסים ועל אופי הסיוע הביטחוני האמריקאי בעיקר בתקופות בה ישראל פועלת בשימוש בסיוע כ – "צ'ק פתוח", בניגוד לאינטרסים אמריקאים. לא מדובר בסוף התמיכה הצבאית ושיתופי הפעולה שכל כך חשובים לביטחוננו, אלא שהיא לא תהיה חינם כפי שחלקה היה בעבר.
אני לא נוהג להחמיא לנתניהו, אבל הפעם נראה שהוא הפגין הבנה למגמות בארה"ב והחליט להכריז על המהלך בעצמו בטרם יהפוך לתכתיב. עד כאן ההיגיון הבריא, אך לצידו יש גם צביעות. כשראיתי את הציוץ של גרהאם, חשבתי מה היה קורה אילו הסוגייה היתה עולה בתקופת ממשל ביידן או אובמה, או אם קמלה האריס הייתה הנשיאה. את ההסתה של נתניהו נגד ממשל ביידן ראינו במהלך המלחמה וביתר שאת כעת – האם גם במקרה של ממשל דמוקרטי היה נתניהו ממהר לקחת לעצמו קרדיט על ביטול הסיוע? כנראה שלא.
במשך שנים, היו שטענו שניתוק הסיוע הצבאי יפגע בישראל ומהווה מהלך אנטי ישראלי, אבל כעת ראש ממשלה ישראלי וסנטור רפובליקני שמציג את עצמו כ"תומך ישראל" אומרים בעצם הפוך: ישראל לא צריכה את זה והמהלך מתקבל בשתיקה מישראל מהממסד היהודי.
מה זה אומר עלינו, שאנחנו מתלוננים על ממשלים דמוקרטיים בכל פעם שהם מפעילים מנופים באופן עדין ומתחשב ולעומת זאת מחבקים בחום מנהיגים רפובליקנים גם כשהם כופים על ממשלתנו מהלכים לא נוחים פוליטית, או כשהם מתעלמים מהמחוייבות ליתרון האיכותי הצבאי של ישראל באיזור. נראה שזה קשור לעובדה שבישראל יש ציבור גדול שמעריץ מנהיגים כוחניים, שמזלזלים בערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם.
כעת נדרשת אמירה אמיצה של מנהיגי המחנה הליברלי כנגד שקריו של נתניהו מצד אחד ומצד שני בדרישה לדון לעומק בהשלכות הצעדים שמביאים לאובדן היתרון האיכותי של ישראל וגם בהתמודדות עם העתיד שאחרי הפסקת הסיוע הצבאי – צעד הכרחי, אך כזה שצריך להיעשות באופן שיחזק את ישראל ולא להיפך.
התרעות פיקוד העורף