"פעם אחת היה עץ, והוא אהב ילד קטן אחד". בשורה תמימה זו נפתח סיפור הילדים האהוב "העץ הנדיב". כילד, אהבתי מאוד את הסיפור המתוק והמאויר בחביבות. אבל כיום, כשאני מסתכל לאחור, הוא נראה לי לא כל כך תמים ולא כל כך פשוט. לא נעים להרוס חוויות ילדות, אבל את האמת צריך לומר. בסופו של דבר, מדובר בסיפור המתאר מערכת יחסים נצלנית וחד־צדדית בין העץ הנדיב, שמעניק ללא תנאי, ובין הילד האנוכי, החומס את העץ עד תומו בלי להשיב לו דבר.
בתחילה, הילד מנצל רק את עליו של העץ, שאותם הוא אוסף, ואת ענפיו שבהם הוא משתעשע. משם זה מידרדר לניצול פירותיו של העץ ומכירתם למען בצע כסף. עד שבסופו של דבר הילד כורת את ענפי העץ כדי לבנות בית, ובהמשך גם את גזע העץ כדי לבנות לעצמו סירה.
הניצול המחפיר מסתיים רק כשכל מה שנותר מהעץ הוא גדם כרות, זקן וחסר תועלת, שגם אותו מצליח הילד איכשהו לנצל לטובתו. אין פלא שברבות הימים קמו מתנגדים לא מעטים לסיפור הלא תקין, ואף צצו מהדורות מעודכנות לסיפור המקורי כמו "העץ שידע להציב גבולות".
קטונתי מלהביע דעה בשאלת התקינות הספרותית, כמו בשאלה למי התכוון הסופר בדימוי העץ. אבל על דבר אחד ניתן להסכים: לא לחינם בחר הסופר דווקא את העץ כסמל לנתינה אינסופית ללא כל תמורה. זו הרי בסופו של דבר מהותו של העץ. כל פרט ופרט שבו מיועד רק למען הזולת: הנוף שהוא יוצר, הצל שהוא מעניק, האוויר שהוא משביח, וכמובן, הפירות שהוא מניב. הוא כשלעצמו כלל לא נהנה מכל אלה.
אם תנסו לחיות לאור תובנה זו בוודאי תגלו שזו הדרך"וה הטובה ביותר למימוש שורת הסיום האופטימית של הסיפור: "והילד היה מאושר והעץ היה מאושר".
הכותב הוא שליח חב"ד ורב בית הכנסת "סי אנד סאן" בתל אביב
התרעות פיקוד העורף