טראמפ והיהודים שמאחוריו מנעו מחמאס להתעלל בנו למשך עשור | לילך סיגן

במסגרת הפוליטיקה ההרסנית אפשר להשקיע. הרבה אנרגיה רעה כדי לנסות לשחק עם הזיכרון שלנו

לילך סיגן צילום: נתן דביר
ג'ארד קושנר במהלך הפגישה עם דונלד טראמפ ובנימין נתניהו
ג'ארד קושנר במהלך הפגישה עם דונלד טראמפ ובנימין נתניהו | צילום: רויטרס
3
גלריה

האמירות המכוערות שנאמרות בימים אלה בנושא החטופים מסבירות בדיוק למה הפוליטיקה שלנו נעשתה הרסנית למדינה. הרי כולנו היינו כאן בפרקים הקודמים, ובכל זאת, מתברר שבמסגרת הפוליטיקה ההרסנית אפשר להשקיע הרבה אנרגיה רעה כדי לנסות לשחק עם הזיכרון שלנו. לכאורה, הפוליטיקה ״דורשת״ פמפום מסיבי של נרטיבים כדי שאנשים ישמעו אותם הרבה פעמים ויתחילו להתבלבל: רגע, האם מה ששמעתי לאחרונה הוא מה שקרה בפועל? אולי הזיכרון שלי מטעה אותי? אולי לא הבנתי?

אז בואו נשים לרגע את הפוליטיקה בצד וניזכר במה שקרה. אין סיבה שניתן למישהו לתעתע בזיכרון שלנו. ראשית, אסון 7 באוקטובר היה המכה הקשה ביותר מאז קום המדינה. הטבח הנורא והחטיפה ההמונית היכו בהלם את כולנו, אזרחי המדינה וקברניטיה. שנית, אף אחד לא ידע מה לעשות בנושא מאות החטופים שנגררו לעזה בידי חיות אדם. כולם הבינו שצריך למגר את המפלצת ששמה חמאס, ושצריך להתמודד עם אירוע חטיפה שטני. התעוררו מחלוקות, ובמצב נורא כזה מחלוקות הן דבר בלתי נמנע.

איוונקה טראמפ, ג'ארד קושנר
איוונקה טראמפ, ג'ארד קושנר | צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

בהחלט ייתכן שחמאס תכנן לשחוק אותנו עשר שנים תוך התעללות בחטופים. אבל המחלוקת בתחילת המלחמה מעולם לא נסובה סביב השאלה אם כולם יחזרו או לא. אף אחד לא האמין שכולם יחזרו, כולל מי שבדיעבד מנסה להתפאר ש״כל הזמן ידע״. הוויכוח נסוב סביב השאלה אם קודם למגר קודם את חמאס או קודם כל להציל את החטופים ורק אחר כך להיכנס בחמאס. כל השאר זה נרטיבים שנכתבו בדיעבד. אף אחד לא רצה ״להיכנע״.

מרים אדלסון 13.10.25
מרים אדלסון 13.10.25 | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ממשלת ישראל החליטה ששלב ב׳ של העסקה אינו טוב לה ולכן חזרה ללחימה במרץ 2025, עד כינונה של העסקה האחרונה שסיימה את המלחמה באופן רשמי. אבל שום דבר מכל זה לא ״תוכנן מראש״. קרה לנו נס עם חזרת כל החטופים, והוא ממש לא פוליטי או פרי עבודה של אדם אחד או מחנה מסוים. היחיד שצריך להגיד לו תודה ענקית מכל הלב הוא אלוהים.

אז קודם כל, עשו טובה ואל תשכתבו את ההיסטוריה. הרי כולנו היינו כאן, חיינו את הפרקים הקודמים. הממשלה קיבלה החלטה: קודם כל למגר את חמאס, ורק אחר כך להחזיר את החטופים. זו הייתה מטרתה, ובין שצידדנו בה ובין שלא – היא לא הושגה. החטופים שבו, אבל חמאס חי וקיים. הוא מנסה להתעצם ומשתמש באותו מנגנון רקוב שגם אותו לא השכלנו למגר – הישענות כלכלית על הסיוע ההומניטרי.

אז האם היינו צריכים לחתור לעסקה כוללת מהתחלה, לסגור אותה כמה שיותר מהר, ואז להיכנס בחמאס ללא חשש ולסיים את המלחמה בזמן קצר בהרבה? שאלה טובה, ולא בטוח מהי התשובה. אבל כשמתווכחים על כל הדברים הלא נכונים רק כדי לנסות לקבע נרטיב פוליטי, בוודאי בלתי אפשרי להגיע למסקנות חכמות או להפיק לקחים.

תגיות:
חמאס
/
דונלד טראמפ
/
ג'ארד קושנר
/
עסקת חטופים
/
סטיב ויטקוף
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף