איפה הוא היה כשניתן היה להציל חטופים? הוא היה עסוק באיומים בפירוק הממשלה. הוא היה עסוק בהסברים ששחרור מחבלים מסוכן יותר מהפקרת אזרחים. אבל כשלא נדרשו עוד החלטות קשות או ויתורים אידיאולוגיים, הוא התייצב במלוא הדרו והשמיע דברי צער נבובים. פתאום הוא מתאבל, פתאום הוא שותף לצער.
הקלות הבלתי נסבלת שבה פוליטיקאי הופך טרגדיה למה שנראה כהזדמנות ליחסי ציבור, מעוררת חלחלה. בן גביר יודע לנאום, יודע להשתמש במילים של קדושה, הקרבה וגבורה. אבל המילים האלה נשמעות חלולות כשהן יוצאות מפיו של מי שחסם לכאורה את האפשרות לצמצם את מספר ההלוויות. זה לא חוסר רגישות, זו שיטה. בבית הקברות אין צורך לקבל החלטות ביטחוניות, יש שם צילום שמשדר “מנהיגות פטריוטית”.
יש מי שיגידו שזו מנהיגות ללא חת, כזו שלא מתקפלת בפני לחצים. אך יש הבדל תהומי בין נחישות ובין עקשנות אידיאולוגית משיחית שגובה חיי אדם. יושרו של איש ציבור אינו נמדד בנאום על הקבר, אלא בצעדים שהוא נוקט כדי למנוע את הקבר הבא. החיבוק הזה עם האב השכול הוא שיאו של התיאטרון הפוליטי. זהו רגע שבו הציניות מנצחת את האמת. אי אפשר להפקיר את החיים בשם “הביטחון”, ואז לציין את מותם כאילו לא אירע דבר.
התרעות פיקוד העורף