הדברים הללו אינם נוחים לשמיעה, אך אי־הנוחות אינה פוטרת את הציבור מלבחון אותם. כשגורם בכיר כמו הירש טוען שתעמולת חמאס חלחלה לשיח הפנימי בישראל, גם אם לא במודע – זו טענה שמחייבת דיון רציני ולא דחייה אוטומטית.
נחשף כאן, לכאורה, קו שבר עמוק בין המאמץ הממלכתי, השקט והמפרך להשבת החטופים – לבין פעילות ציבורית שהפכה בהדרגה למאבק פוליטי. אין חולק על כך שכאב משפחות החטופים היה אמיתי ועמוק. אך דווקא בשל קדושת הנושא, יש להיזהר מפוליטיזציה שלו. כשכאבן של משפחות כאלה מנוצל להעצמת מסרים שמשרתים מחנה פוליטי זה או אחר, קו מוסרי נחצה.
גם הביקורת שהוטחה בהירש לאחר הראיונות מעוררת אי־נחת. הכפשות אישיות, זלזול בתפקיד שמילא או התעלמות מוחלטת מהאחריות שהוטלה על כתפיו אינם תורמים לשיח, אלא מחלישים אותו. המאבק להשבת החטופים היה ונותר מאבק לאומי. הוא דרש שילוב מורכב של מאמצים מדיניים, ביטחוניים ומודיעיניים, ולא פעם גם הכרעות קשות. מי שבחרו לעמוד בחזית המאבק הזה, ובראשם גל הירש, ראויים לביקורת עניינית, אך גם להכרה במחיר האישי והציבורי ששילמו.
בסופו של דבר, אם יש לקח אחד שעלינו להפיק מהפרשה כולה, זהו הצורך להחזיר לשיח הציבורי את המידתיות, האחריות והיכולת להבחין בין כאב אותנטי לבין שימוש פוליטי בו. החטופים ומשפחותיהם ראויים לאמת, לא להנדסת תודעה – מכל כיוון שהוא.
התרעות פיקוד העורף