מאחורי שניהם ניצבו גורמים בעלי אג'נדה פוליטית. כאן, ניגוח הממשלה והמפלגה המרכזית בה, הליכוד, ושם, קידום הגוש הסובייטי במלחמה הקרה נגד המערב. שניהם נועדו להפיץ תעמולה בדרכים מתוחכמות אך הבלוף התגלה די מהר: אז, בגלל נוכחות מסיבית של עסקנים בולשביקים, והיום, משום שרשימת הדוברים וחלק מהצירים היא ברובה מהאגף השמאלי של הפוליטיקה.
משק חופשי וכלכלת שוק, זכות הקניין לצד ערכים כחירות אישית, זכויות הפרט, שוויון בפני החוק, חופש ביטוי וחופש דת הם חלקים בלתי נפרדים מערכי הליברליזם, אך קשה לראות כיצד הם מתיישבים עם נוכחותם באולם ועל בימת הנואמים של נציגי המפלגה הקומוניסטית, ששוללת את כולם; או של ראש מפלגת הדמוקרטים, שעל פי עמדותיו מייצג את האנטי־ליברליות במערומיה וש"הצלחתו" העיקרית בינתיים היא ריסוק מפלגת העבודה והסוציאל־דמוקרטיה הישראלית.
אין ספק שכוונותיהם של כמה מהיושבים באולם, בניגוד למארגנים, היו טובות וכנות, והיו שם אפילו ליברלים אמיתיים אך מבולבלים שתעו בדרך או שהולכו שולל על ידי כותרת האירוע. הם שימשו תפאורה למטרה האמיתית: "רק לא ביבי".
ליברליזם ודמוקרטיה הם שני צידיו של אותו מטבע, וכשם שהמושג ליברליזם עבר אצלנו שינוי מזויף כדי לייצג לכאורה כל מה שאיננו ימין או ימין־מרכז, גם הדמוקרטיה עוברת תהליך דומה.
כפי שהתבטאו כמה מהדוברים ב"קונגרס", הדמוקרטיה בסכנה, כביכול, אף שלדעתה של פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה היא דווקא יציבה מאוד. הדבר אינו צריך להפתיע את מי שזוכר שגם פרופ' שלמה אבינרי המנוח קבע שהדמוקרטיה היא חלק אינטגרלי מהאופי הישראלי והיהודי.
עם זאת, אסור להתעלם מתופעות שעלולות לחתור תחת היציבות הזאת משני הצדדים, והאלימות היא אחת המסוכנות שבהן. לדוגמה, הבריונות כלפי נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ונגד שרים ובני משפחותיהם, כמו גם האלימות המילולית בתקשורת נגד ראש הממשלה. חלק באיום על הדמוקרטיה יש גם למערכת המשפט על חלקיה השונים, שאינה מקפידה תמיד על עקרון הפרדת הסמכויות בין רשויות השלטון ומפירה בכך את אחד העקרונות היסודיים של הדמוקרטיה הליברלית.
אך הסכנה האמיתית לדמוקרטיה, לליברליזם, ולא רק בישראל, היא מהפופוליזם משמאל ומימין. לכך לא היה כמעט ביטוי ב"קונגרס" וכנראה לא במקרה. גם לנושא החוקה יש השלכה על הדמוקרטיה בכלל והליברלית בפרט, ויש גופים אקדמיים בלתי מפלגתיים שדנים בכך ברצינות, אך הפיכת הנושא לסוגיה פוליטית עושה אותו פלסתר. ואכן, יש מקום לאסיפה מכוננת אמיתית שתייצג את כל שדרות הציבור ואת הדעות העיקריות שרווחות בו, והיא תקבע מסגרת לחוקה.
אין שום פסול בקיום אירוע בנושא כלשהו, כולל הבעת התנגדות לממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. אפשר לקרוא לכך בכל שם – אסיפת בחירות, עצרת, ג'ימבורי או הפנינג, אך קונגרס הוא השם הפחות מתאים, והדמיון בינו לבין אירוע פוליטי, בעיקר בשנת בחירות, זועק לשמיים. ייתכן ש"הקונגרס הליברלי הראשון" יהיה גם האחרון, ואולי לא, כי פוליטיקאים ויועצי בחירות ימשיכו לחפש תחליפים לגימיקים מהעבר שרוב הקהל מאס בהם, ועדיין לא ברור אם הציבור יקנה את זה ואם זה ישפיע על הצבעתו בקלפי.
בהקשר זה ראוי לזכור את האמרה המיוחסת לנשיא אברהם לינקולן: "אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, או את כולם חלק מהזמן, אך לא את כולם כל הזמן". העמדת הפנים של מארגני "הקונגרס" בלטה גם באקורד הסיום שלו, כשלא אנשי אקדמיה או אנשי רוח נבחרו כחותמים, אלא שלושה פוליטיקאים שהדבר היחיד שמאחד אותם וגם מפריד ביניהם הוא הרצון להחליף את נתניהו. ואולי הדבר הליברלי והדמוקרטי ביותר ב"קונגרס" היה שהוא נערך באולם שבו מרכז הליכוד נוהג להתכנס.
התרעות פיקוד העורף