אנחנו חיים באנומליה מסוכנת שבה הממסד המשפטי והביטחוני נאחז בכלי עבודה מתקופת מכונות הכתיבה, כאשר המציאות דוהרת בסיבים אופטיים. האבסורד הוא שהגורמים שמובילים עיתונות חוקרת ויושרה מקצועית חסרת פשרות הם אלה שמושתקים. זאת, לעומת ה"קולקטיב הדיגיטלי" שאין לו עורך, אין לו יועץ משפטי ואין לו מצפון, והפך למקור המידע המרכזי.
מבחינה משפטית, חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 מעניק לשופטים את הסמכות להוציא צו איסור פרסום כדי למנוע "פגיעה ממשית בביטחון המדינה", או כדי להגן על פרטיותם של מעורבים. הצו קובע איסור מוחלט על פרסום כל פרט מזהה, והעונש על הפרתו יכול להגיע לחצי שנת מאסר.
האם ראיתם אי פעם כתב אישום נגד מנהל קבוצת טלגרם עם 50 אלף עוקבים, שפרסם את שמו של חשוד תחת צו? האם המשטרה פשטה על ביתה של "משפיענית רשת", שחשפה את פרטיה של פרשייה ביטחונית? התשובה היא לא. המערכת גיבורה על גופי תקשורת מסודרים, שקל להטיל עליהם קנסות וקל לגרור אותם לשימועים. התוצאה היא אכיפה בררנית במקרה הטוב ופחדנות ממסדית במקרה הרע. כאשר החוק נאכף רק על מי שמכבד אותו, הוא מפסיק להיות חוק והופך להמלצה.
הצווים לא נועדו להגן על ביטחון המדינה, אלא על נוחות המערכת. זהו סוג של שקיפות ציבורית לוקה בחסר. במקום להתמודד עם ביקורת, במקום להסביר לציבור שאחיו של דמות ציבורית בכירה חשוד בפלילים או בפרשייה ציבורית, בוחרים במסלול קצר של השתקה.
מנהיגות אמיתית לא דופקת חשבון לאויבים מבית ומחוץ. היא מבינה שבעידן הנוכחי השקיפות היא המגן הטוב ביותר. כשמסתירים מהציבור מידע שידוע לרבים, יוצרים ואקום שמתמלא בקונספירציות, בשקרים ובחצאי אמיתות. כשמנסים "לקפל" את האמת באמצעות צווים שיפוטיים, מערכת המשפט מאבדת את אמון הציבור.
הפרדוקס הוא שככל שהצו גורף יותר, כך גוברת הסקרנות ברשת. צו איסור הפרסום על אחיו של ראש השב"כ רק תדלק את מדורת השבט הדיגיטלית. כל ציוץ הפך לחידה, כל רמז הפך לוויראלי. המערכת, בטיפשותה, הפכה פרשייה שאולי הייתה נגמרת בדיווח עיתונאי יבש לדרמה של ריגול והסתרה.
התרעות פיקוד העורף