הוצאת צווי הבאה בצרפת נגד שתי נשים בעלות אזרחות צרפתית־ישראלית, בחשד ל“מעורבות והסתה לרצח עם”, היא אירוע חריג שמעורר שאלות משפטיות כבדות משקל, הרבה מעבר לזהות המעורבים או להקשר הפוליטי הרגיש שבו התרחש. לא משום שמדובר בביקורת על ישראל, ולא משום שמדובר בסכסוך מדמם ומתמשך, אלא משום האופן שבו נעשה שימוש במושג המשפטי החמור ביותר הקיים בדין הבין־לאומי.
לפי הפרסומים, החשד נגד השתיים אינו מבוסס על מעורבות ישירה באלימות, בהריגה או בפגיעה פיזית כלשהי. עיקר הטענה נוגע להשתתפות במחאות אזרחיות שנועדו לחסום, לכאורה, העברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה. מדובר בהתנהלות שעשויה לעורר מחלוקת ציבורית ואף ביקורת מוסרית, אך המרחק בינה לבין עבירת “רצח עם” הוא מרחק עצום, משפטית ועקרונית.
בדין הבין־לאומי, רצח עם אינו סיסמה, ואינו תיאור כללי של פגיעה באוכלוסייה אזרחית. מדובר בעבירה ייחודית וחריגה, הדורשת הוכחת כוונה מיוחדת להשמיד, כולה או חלקה, קבוצה מוגדרת על בסיס לאומי, אתני, גזעי או דתי. זו כוונה נפשית מהדרגה הגבוהה ביותר, שאינה משתמעת מאליה, ואינה נלמדת בעקיפין מהבעת עמדה פוליטית או ממעשה מחאה, קיצוני ככל שיהיה.
הרחבת המושג כך שיחול גם על פעולות אזרחיות עקיפות, שאינן כוללות אלימות ישירה ואינן מכוונות להשמדה פיזית של בני אדם, מסוכנת לא רק לחשודות עצמן אלא למערכת המשפט כולה. כאשר כל פעולה הנתפסת כבלתי מוסרית, בלתי פופולרית או בלתי רצויה פוליטית מסווגת כ“רצח עם”, המונח מאבד ממשמעותו, והמשפט הבין־לאומי מאבד את יכולתו להבחין בין זוועות היסטוריות לבין עוולות אחרות, חמורות ככל שיהיו.
לצרפת, אין ספק, קיימת סמכות עקרונית לחקור את אזרחיה גם בגין עבירות חמורות שבוצעו מחוץ לשטחה. סמכות זו מעוגנת בדין הפנימי ובמחויבויותיה לאמנות בין־לאומיות בתחום פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אך סמכות אינה חזות הכול. מערכת משפט אחראית נבחנת לא רק ביכולתה להפעיל כוח, אלא גם ביכולתה לרסן את עצמה, לשמור על דיוק מושגי ולהימנע מהחלת דינים חריגים בקלות יתרה.
יש הבדל מהותי בין ביקורת על חסימת סיוע הומניטרי לבין ייחוס אחריות פלילית להשמדת עם. גם אם יוכח כי פעולות מחאה מסוימות תרמו לעיכוב או להפרעה בזרימת סיוע, עדיין נדרש להראות קשר סיבתי ישיר, פגיעה קונקרטית באנשים מסוימים, ובעיקר כוונה פלילית מודעת להשמדה. בלעדי יסודות אלה, השימוש במונח “רצח עם” אינו רק שגוי, אלא מערער את עקרון החוקיות והוודאות בדין הפלילי.
מעבר להיבט האישי של החשודות, הפרשה משקפת מגמה רחבה ומדאיגה בזירה הבין־לאומית: נטייה להפעיל את המשפט הפלילי כתחליף לשיח פוליטי, ולגייס מושגים קיצוניים כדי לנהל מאבקים אידאולוגיים. זהו מדרון חלקלק, שבסופו לא רק זכויות נאשמים נפגעות, אלא גם אמינותו של הדין הבין־לאומי עצמו.
מי שמבקש להגן באמת על זכויות אדם ועל המשפט הבין־לאומי, חייב להגן גם על גבולותיהם. שימוש מדוד, זהיר ואחראי במושגים משפטיים אינו חולשה אלא תנאי בסיסי לשלטון חוק. דווקא בעיתות של קיטוב, זעם ולחץ ציבורי, נדרשת מהמערכות המשפטיות היכולת לעצור, להבחין ולזכור שלמשפט יש תפקיד אחד מרכזי: לעשות צדק, לא לנהל מלחמות
התרעות פיקוד העורף