“כדי שאמריקה תשרוד עליה להגן ולשמור על ייחודה כאמריקה; להציג בפני העולם חזית הומוגנית אחידה של אמריקאים לבנים, שחורים, סגולים, כחולים וירוקים... אם אמריקה הגיעה למקום הנורא שבו כדי להגן על תרבותנו הנצורה והנואשת עלינו לרצוח ילדים, לא משנה מאיזו סיבה ואיזה צבע, אין לנו זכות לשרוד וכנראה שזה סופנו". וויליאם פוקנר.
־20 בפברואר ימלאו 21 שנה למותו של העיתונאי הנטר ס. תומפסון. יותר מ־20 שנה חיינו עם הידיעה שתומפסון התאבד בירייה בראשו ליד מכונת הכתיבה שלו. היו לו סיבות טובות: הוא היה בן 67, חולה שמצבו הידרדר, וחייו, שלא התנזרו מכתיבה אלימה וכוחנית, התנקזו לשפיכת חמתו על ג'ורג' בוש האב והבן. הם היו רכיכות ולא אויבים ראויים לטעמו, וצליפת משפטיו הארוכים והכואבים כמלקות במגבת רטובה לא נגעה בהם; תומפסון איבד עניין במרדף הסיזיפי אחריהם. בנו חואן היה בחדר השני בבקתה בקולורדו, כאשר שמע את הירייה מאקדח רחב קוטר ומצא את אביו מת. תומפסון השאיר מכתב קצר שבו הסביר את מניעיו. בקצרה: נמאס לו.
אלמנתו הטרייה אניטה תומפסון, העסוקה ממותו בסחיטה שיטתית של עזבונו, המוניטין שלו ואוהדיו הרבים, הכריזה לאחרונה כי היא חושדת שבעלה לא התאבד; הוא נרצח.
זה היה חסר שחר, פייק ניוז קלאסי, שתומפסון היה הודף בבוז. אבל השלטונות בקולורדו חקרו והכריזו שהנטר תומפסון התאבד. אף אחד לא התגנב וירה בו. זה לא נשמע אמיתי לרגע, אבל החקירה הוציאה את האוויר מתיאוריית קשר נוספת. בינתיים.
מי שהכיר והוקיר את יכולתו הנדירה של תומפסון להכות פוליטיקאים במקומות הכואבים ביותר, כולל כאלה שלא נמנע מלכנותם נאצים, אינו יכול שלא לתהות איזו הצגה הוא היה נותן לנו בקרב המגע שאליו היה קולע את עצמו בניסיון לגרש מהבית הלבן את דונלד טראמפ, הנרקיסיסט המגלומן הזדוני שמפרק את אמריקה מנכסיה האנושיים, הפוליטיים והתרבותיים. איזה ספקטקל נהדר של זיקוקים, מילים ככידונים והשתוללות אמוק חסרת מעצורים זה היה יכול להיות. האם היו מניחים לו לכתוב? אינני יודע. אבל תומפסון תמיד היה אטרקטיבי יותר מסך כל פראותו המילולית. הוא היה כוח טבע.
אין חדש בהכרת התודה שלי לתומפסון. הוא הפנה אותי מקולנוע לעיתונות, לטוב ולרע. מילא אני; הרשת מלאה ציטוטים רלוונטיים מספריו, מאמריו ומכתביו, כולם נשמעים טריים כאפרסק שהבשיל על העץ; כולם מתארים את הפוליטיקאים של זמנו ואת דעיכתה של האימפריה האמריקאית, כשם שהם מנבאים את עידן טראמפ שתומפסון לא יכול היה לשער את זדונו וגם לא להמציא אותו. מהציטוטים האלה עולה כמיהה רטרואקטיבית, תחושה נדירה ולא ניתנת למימוש, לשובו של הקול המיוחד שלו, נטול הפחד. ספק אם אני מגזים בהשערה שכדי לסתום את פיו היה טראמפ חייב להוציא הוראה להרוג אותו. תומפסון לא פחד למות; עובדה.
עד כדי כך שעם מותו של ניקסון ב־1994, 20 שנה אחרי התפטרותו, כתב תומפסון ש"צריך לשרוף את גופתו בפח אשפה". בהשוואה לטראמפ ניקסון נתפס כמעט במונחים הרואיים, משום שלהבדיל מטראמפ, ניקסון לקח את הנשיאות ברצינות. ביום בחירתו מחדש של ניקסון ב־1972 כתב הנטר, “אולי אנחנו אומה של 220 מיליון מוכרי מכוניות משומשות". “מה שגרם לי לתהות כיצד היה מתמודד עם שחיתות מידותיו וטירופו של טראמפ", אמר חואן.
“עומק בגידתו בהיגיון ובשפיות. נדמה לי שחרון קדוש היה ממריץ אותו לכתיבת טקסטים נהדרים. “התוצאה המפחידה ביותר של שלטון טראמפ היא שלאנשים לא אכפת יותר מה אמת ומה שקר ואיתה התהייה למען מי עיתונאים כותבים היום? אני מעודד מהעובדה שהתקפותיו של טראמפ על ה'וושינגטון פוסט' וה'ניו יורק טיימס', הכריחו אותם לקרוא לו שקרן. אנחנו זקוקים לתומפסון. אבל השאלה נשארת: מי היה מקשיב לו חוץ מאלה שהסכימו איתו מלכתחילה?".
אני מעלה כאן באוב את רוחו של תומפסון, משום שמה שקורה בימים אלה באמריקה גדול מטקסטים שנונים, דעות נחרצות, חיצים מורעלים וקרדומי קרב. מה שקורה כאן זה פרפורי גסיסתו של מה שתומפסון כינה “מותו של החלום האמריקאי". הוא גוסס כבר 50 שנה, אבל טראמפ מחיש את מותו. עוד רגע ולא יישאר כאן כל מה שהיה אטרקטיבי, מיוחד, מקורי, חופשי, נאור ויצירתי. אזרחים נורים למוות ברחובות. קלגסי ICE, שמתחננים להשוואה עם פלוגות סער וגם נקראים כך, משתוללים ברחובות. אנשים נעלמים ללא הליך משפטי. טראמפ נוקם באויביו האמיתיים והמדומים. הדברים הנכונים נכתבים ונאמרים, אבל ג'ימי קימל וג'ון סטיוארט משעשעים את המשוכנעים.
יותר חשוב לי להבהיר שהקריסה המכוערת הזאת החלה הרבה לפני טראמפ, שרק מזרז אותה. היא החלה מול עיניו המכווצות מכעס של הנטר תומפסון, שהזהיר מפניה כמעט בכל טקסט שכתב.
מיומו הראשון בעיתונות הלך תומפסון בתקווה לגלות את העדויות והראיות למותו של החלום האמריקאי. לאף אחד, כולל תומפסון עצמו, לא היה מושג מה זה, אבל הוא כתב על האידיאה העמומה הזאת את ספרו הטוב ביותר, “פחד ומשטמה בלאס וגאס" (1971). תחילתו של המסע בהוצאת הספרים רנדום האוז ב־1968, כאשר נתנו לו 5,000 דולר והעורך אמר, “לך וכתוב על מותו של החלום האמריקאי".
תומפסון הסכים בלי לחשוב. הנושא שבאמת היה חשוב לו באותם ימים היה כסף. עם 5,000 דולר בכיסו וחשבון הוצאות של 7,500 דולר, הוא היה מוכן ומזומן לחפש שברי חלום. “חשבתי קצת והבנתי שלחפש אחרי משהו שאני מאמין בו כמו מותו של האידיאל שעליו הקמנו אומה, זה רעיון לא רע", הוא כתב. “רנדום האוז הסכימו לממן נושא קרוב לליבי. היה מותר לי לנסוע לכל מקום שעלה על רוחי בתנאי שיהיה ניתן לקשור את הממצאים שלי ל'מותו של החלום'".
נקודת המוצא שלו באותן שנים הייתה אלמנטרית: “נכונות להתווכח, כולל באלימות, מעידה על אמונה כלשהי אצל האנטגוניסט; הנחה לא מוכחת שהוא עדיין פתוח לדעות אחרות ולהיגיון. אם הכל ייכשל, תמיד תהיה לנו אפשרות לשכנוע מתוזמר בדמותה של מבוכה פוליטית. שנות ה־60 היו מלאות בדוגמאות טובות של אנשים חזקים ששינו את דעתם בנושאים כבדי משקל: ג'ון קנדי על קובה ומפרץ החזירים; מרטין לותר קינג על וייטנאם; ג'ין מקארתי על ‘לעבוד מאחורי הקלעים במסדרונות החשאיים של הסנאט'; רוברט קנדי על מריחואנה ושיער ארוך ומה שהפך במהלך הזמן לכוחם של הפריקים".
תחילתו של המסע הייתה משעשעת, הזויה, אולי גם מרתקת. היה בה משהו ראשוני, ניסיון לכתיבה חדשה שלא העלימה עין מהמציאות ולא ניסתה לייפות אותה.
“מה יכולתי להגיד?", כתב תומפסון, “הגענו לצומת גדול בדרכה של האומה שלנו, התפלגות מאיימת בין נכון ולא נכון, מנדט פוליטי נוסף להחליט ‘באיזה צד אתה?'...אולי מדבקה שמציגה את השאלה האם אתה שפוי או מטורף?
“בעניין אחר אבל דומה: חלפו כבר כמה ימים מאז ששמעתי את הסיפור ההזוי על ‘כנופיות של יהודים חמושים משוטטים בשכונות ומכים מכות רצח כל מי שנראה כמו ערבי'. אלוהים אדירים, מלמלתי לעצמי, יהודים לא יכולים לחיות במקומות גבוהים. משהו לא מסתדר עם הסיפור הזה. לא נראה לי. חוץ מזה, יהודים לא משחקים ביליארד, וגם ערבים לא. הם מאוד שבטיים, מה שמסביר את הדחף הגנטי שלהם להרוג אחד את השני, מציאות שמסבכת את חייהם...יכול להיות שמקור הצורך הקומפולסיבי הזה בתנ"ך, שהוא כמובן מדויק. אין סלחנות בתנ"ך. אין שמץ של רחמים או הומור בכל התורה הקדושה. אפס. נאדה".
החלום האמריקאי, כך גילה תומפסון, היה מרוסק כבר מהממצא הראשון. המסע לקח עשרות שנים והוא חוט השדרה של הכתיבה העיתונאית שלו, אבל פני השטח הפכו אלימים ודליקים ככל שחלף הזמן.
“ראינו כאן כבר ימים מוזרים בעבר, אבל שנת 2000 מתחילה להיראות סופר־מוזרה. הפעם אין אף אחד שמטיס את המטוס...אנחנו חיים בזמן מוזר ומסוכן. אנשים חכמים מושכים בכתפיים ומודים שהם המומים ומבולבלים. זה סופו של העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. השמדה היא היעד האופרטיבי. יש באוויר תחושה של פאניקה מאיימת, פחד משתק וחוסר מודעות שהוא חלק ממה שהיו פעם אמונות שניתן היה לסמוך עליהן, אמיתות מוכחות ומוסדות סולידיים שכבר אי אפשר לסמוך עליהם...הבחירות הבאות לנשיאות מתקיימות במועדן, אבל יצא שאין לנו נשיא. קונגרס חדש נבחר, כמו תמיד, אבל איכשהו אין קונגרס. מה שנראה כמו קונגרס חסר ישע וחלש כמו מי שייקרא בסוף ‘נשיא חדש'.
“בואו נאמר אמת: הנשיא החדש הוא יו־יו שלא יודע דבר. הוא כסיל. הוא עושה מה שאומרים לו לעשות. נותן את הפוזה שאומרים לו לתת. הוא דביל. זאת תמיד מציאות בלתי נסבלת למצביעים לקבל. נשיא לא יכול להיות מטומטם. לא ברגע המסוים הזה בזמן, כאשר כל מה שיקר לנו בחלום האמריקאי נמצא על כף המאזניים. זה לא זמן שיורש שושלת אלמוני יגור בבית הלבן. הבית הלבן הוא המפקדה שלנו; הבית הלבן הוא ליבה של אמריקה. אם הנשיא משקר ומשתעשע עם חייהם של אנשים; אם הוא מעודד בחוסר אחריות מוחלט ובטיפשות רצח המוני בתור תוכנית הגיונית לוודא שאמריקה היא עדיין נומרו אונו, הוא בור ועם הארץ בהגדרה, בהמה גסה, קולנית וחסרת ערך, ללא גרם של אינטליגנציה שימושית ובלי ביצים.
“לומר שהנשיא האינפנטילי הזה נראה יותר ויותר כמו ריצ'רד ניקסון בקיץ 1974 יהיה עלבון לניקסון. וואו! אני כתבתי את זה? האם זה עולה על הדעת שאיזו מפלצת זנותית רפובליקנית המחופשת לנשיא גורמת לריצ'רד ניקסון להיראות ליברל בהשוואה אליה? היכולת של חורי התחת המרושעים שבחרנו בהם להיות אחראים לחיינו לארבע שנים נוספות, לגרום נזק סופני לנו וליקרים לנו, היא הרבה מעבר לניקסון. ניקסון עמד מאחורי כמה מנקודות ציון היסטוריות שראויות לשבח שבני הזונה המטומטמים הורסים עכשיו: חוק האוויר הנקי של 1970; רפורמה במימון בחירות; חוק להגנת בעלי חיים נכחדים; פתיחת דיאלוג ריאל־פוליטי עם סין ועוד ועוד".
זה, חברים, לא נכתב על דונלד טראמפ אלא עשרות שנים לפניו. הנבואה ניתנה למסטולים. “ניקסון היה מפלצת עם רישיון שהגיע לו להיות מודח ומגורש בבושת פנים. הוא היה בן טיפוחיו השקרן של ג'יי אדגר הובר מה־FBI, אנדרטה אנושית לשחיתות ולשפלות בממדים שמגמדים כל נבחר ציבור אחר בהיסטוריה האמריקאית. אבל ניקסון היה לפחות חכם מספיק להבין למה כל כך הרבה אזרחים טובים ופטריוטיים תיעבו אותו. הוא היה שקרן. הוא האמין - והוא אמר את זה פעמים רבות - שאם נשיא ארצות הברית עושה משהו, זה לא יכול להיות נגד החוק. אבל ניקסון לא הבין אף פעם את האמת הצרופה והכואבת של אזהרתו של בוב דילן: ‘כדי לחיות מחוץ לחוק עליך להיות ישר'".
כבר לפני 30 שנה היה תומפסון מוטרד מפדופילים בעמדות כוח. “להיות מושא אהבתו של יצריו המעוותים של פדופיל הוא דבר בשגרה למי שגדלים באמריקה. להיות קורבן של תשוקתו החולנית של סוטה מין הוא חלק משיטות המוות שלנו. תמימות כבר אינה אופציה. אחרי שנאנס, הילד נהפך לסוטה בעיני עצמו וזה לא שונה בהרבה מרצח. ניקסון חצה את הגבול הזה כאשר החל להרוג זרים בשמם של ‘ערכי משפחה'; ג'ורג' בוש חצה את זה כאשר התגנב לחדר הסגלגל והחל לרצוח ילדים חומים בשמו של ישו והעם האמריקאי. הפכנו למפלצת נאצית בעיני העולם; אומה של בריונים וממזרים שמעדיפים להרוג מאשר לחיות בשלום.
“אנחנו לא רק זונות תאבות כוח ונפט, אלא זונות רצחניות עם שנאה ופחד בליבנו. אנחנו פסולת אנושית, וכך לצערי ההיסטוריה תשפוט אותנו...ללא שום תכונות חברתיות חיוביות. סתם זונות. זוזו מדרכנו או שנהרוג אתכם.
“על הממזרים המסכנים שייזכרו לעד כדור ה־Z, נגזר להיות הדור הראשון של אמריקאים שיגדלו ברמת חיים נמוכה מזאת שהוריהם נהנו ממנה. 22 התינוקות שנולדו בניו יורק ביום שבו מגדלי התאומים נפלו, לא יידעו לעולם מה החמיצו. כיצד נראינו והתנהגנו רגע לפני. המחצית השנייה של המאה ה־20 תיראה כמו מסיבה פרועה לילדים עשירים בהשוואה למה שמגיע עכשיו.
“חברים, המסיבה נגמרה. זה הזמן שעל אמריקאים להקריב...להקריב...להקריב. זאת המילה החמה היום בוושינגטון. אבל מה כוונתה לא כל כך ברור. ווינסטון צ'רצ'יל אמר, ‘הקורבן הראשון של מלחמה הוא האמת'.
“המאה האמריקאית הסתיימה, אבל אנחנו עדיין חובטים במדינות ננסיות בצידו השני של העולם, ואיכות החיים הגאוותנית שלנו באמריקה נמוגה בעשן לכולם חוץ מלאחוז אחד באוכלוסייה. האירוע הטרגי ב־11.9.2001 שינה יותר מאשר את קו הרקיע של מנהטן. הוא שינה מהותית את הנוף הפוליטי והמשפטי שלנו. כל מי שראה את הרס ונפילת המגדלים והקטל קורע הלב של אנשים כה רבים ולא רצה לחפש את האשמים ולקרוע להם חור תחת חדש, אינו זכאי לחירות שממנה אנו נהנים.
“אבל מי שחושב שוויתור על החירויות הללו הוא הדרך לשמור ולהגן על הזכויות והחופש שלנו, הוא טיפש גמור. ועדיין, פחות מחודש אחרי הפיגוע, הקונגרס הצביע ברוב גדול בעד ‘תקנת הפטריוטיות האמריקאית'. זה עבר בסנאט ברוב של 99 ל־1. התקנה מרשה לעצור מי שאינם אזרחים כחשודים במעשי טרור מבלי להגיש נגדם כתבי אישום, בלי להזדקק לסמכות משפטית לצורך ציתותים ומעקב אחרי מי שרוצים. סעיף סודי בתקנה מרשה לעקוב גם אחרי אזרחים אמריקאים, כולל האזנה ופלישה לפרטיות.
“זה האקלים הפוליטי של שנות ה־90. מועמדים דמוקרטיים לנשיאות לא היו השקעה משתלמת בזמן האחרון. קמלוט נגמרה לפני 30 שנה, ואנחנו עדיין לא יודעים מי רצח את קנדי. אנחנו יודעים שקליע פילח את ליבו של החלום האמריקאי של המאה הזאת.
“אף אחד לא רוצה להיכתב בהיסטוריה כמו ניקסון ובוש. רק פושע מטורף ירצה להיזכר כנוכל או אידיוט או מפלצת כמו אדגר הובר...אבל אלה סיכונים שהם חלק מהטריטוריה כאשר מגיע זמנך להיכנס לבית הלבן. הם ישריינו את מקומם בספרים, סרטים, מיתוסים ואפילו בדיחות גסות על תקיעת סכינים בגב ומעשי סדום שילוו אותם עד לקבר. ההיסטוריה לא פינקה אף פעם בשיפוט חיובי של המסואבים והשרלטנים. אבל זה נכון שכמה סוטים זכו ליחס הוגן יותר מאחרים".
זה ציטוט הסיום שלי. אני חושב שהוא רלוונטי לטראמפ כאילו נכתב היום: “הכוח האמיתי באמריקה נמצא בידי אוליגרכיה חדשה ומתעצמת של סרסורים ומטיפים דתיים שאינם רואים טעם בדמוקרטיה, בהגינות או אפילו בעצים, חוץ מאלה שבחצר האחורית שלהם, והם לא חוששים להודות בזה. הם סוגדים לכסף, כוח ומוות. הפתרון האידיאלי שלהם לבעיות האומה הוא מלחמת 100 שנים".
התרעות פיקוד העורף