בדרך לחוג הבלט עמדנו בפקק, אני כותבת “חוג" אבל זה לא באמת, נרשמנו לשיעור ניסיון בחוג בלט, בדיוק כמו שנרשמנו לשיעור ניסיון בחוג אומנות פלסטית ולשיעור ניסיון בחוג אנגלית ולשיעור ניסיון בחוג התעמלות אומנותית. אני עדיין נותנת צ'אנסים ולא ממהרת להטיל וטו, מושפעת מטראמפ כנראה.
הרי ברור לי שאיך שניכנס, בתי תשב במעגל הילדות, תציג את עצמה, כולם יגידו לה “ברוכה הבאה" ורגע אחרי, בשלב חלוקת החומרים או תחילת התנועה, היא תחפש אותי בעיניה, תרוץ אליי ותבקש ללכת הביתה.
ניסיתי לצאת, לא להסתכל עליה, להראות לה שהיא בלתי תלויה בי ואין לי שום עין בוחנת, אבל גם לשם יצאה ותפסה אותי ליד מכונת הפחיות או משוחחת עם איזה אבא שנגזר עליו להקפיץ לחוג ולהמתין.
הפקק לא ממש השתחרר, רחוב הרצל ברחובות עמוס תמיד, אבל מאז שהתחילו העבודות בכביש, מוטב לא להיכנס אליו. איש מבוגר ונמוך, בעל גיבנת ענקית שנראה שעוד רגע ותתפקע מהגב הצנום שלו, עבר בין הרכבים ומולל את כוס הפלסטיק בידו. פתחתי את החלון, הרמתי את בקבוק המים שליד תיבת ההילוכים ובדקתי אם יש שקלים תחתיו, תמיד יש. לדעתי, גם אם יבזזו את כל רכושי, שם תמיד יהיו שקלים. גם אם אבזבז, יתמלאו מעצמם. נס פך השמן הוא המקום הזה של הבקבוקים ברכב.
“אנחנו נחשוב ונודיע", עניתי והיא חזרה לישנוניותה. הלכנו קצת ברגל, גפן רצה ועלתה על כל מיני ספסלי אבן, השמש החלה לשקוע, ואמהות עם קופסאות פירות ישבו על ספסלי עץ בגינה הסמוכה וחיכו לילדיהן שיסיימו להתגלש או להתנדנד ויבואו אליהן לקחת ענב עסיסי או תפוח טבול בדבש.
למרות קולות האמהות ההן, הילדים המשתובבים, אלו הבוכיים, גפן הצועקת “אמא, תראי. אמא, תראי אותי" ושאר רעשי הרחוב, שמעתי בבירור רק את קולה של אמי: “אחרי הגן או בית הספר, ילד צריך בית, ארוחת צהריים, שיעורים, טלוויזיה, אין מה לחפש אטרקציות". היא צדקה, לא משנה מה היה מצבנו הכלכלי, לפעמים הארוחה הייתה בשרית ולפעמים לא, אבל תמיד לאחר בית הספר שבנו הביתה, היה אוכל חם על השולחן, שירים שבקעו מהרדיו וילקוטים שנזרקו על הרצפה עד ששמענו צעקה צפון־אפריקאית מאיימת, שמי שלא מחזירה את הילקוט שלה לחדר, תמצא אותו מחר בפח בקצה השכונה.
הם כל היום רצים, בגן או בבית הספר, נדחקים בקושי ומנסים להשמיע את קולם ולעצב לעצמם זהות בין 35 ילדים שזרים להם; הבילוי בחצר מוקצב בזמן; השיעורים או הפעילויות מוקצבים בזמן; דורשים מהם המון, גם להביע וגם להכניע - אז אחרי הצהריים, כשמותר להם להיות הם - אמנע את זה? היא לא רוצה חוג, שלא יהיה חוג. יש לה בית, ומחוץ לבית, מרחבים וגינה.
אני, בשונה ממנה, מאוד רציתי חוג, וגם אני הייתי בשיעורי ניסיון רבים, בכל מקצוע אפשרי, אך מעולם לא נרשמתי, לא הייתה האופציה, אם רצינו אוכל חם על השולחן וחשמל ומים וחומרי לימוד, נאלצנו לוותר על משהו. אז ויתרנו. לא ששאלו אותנו, אבל אלו היו החיים, ואלו הקלפים שחילקו לנו, וויתרנו.
ביום ראשון הקרוב את בת 5, גפן. מזל טוב, האור הכי גדול שלי בעולם. מזל טוב, ילדת חסד, אהבת חינם ואמת.
התרעות פיקוד העורף