בנאומו המכונן בתערוכת התעשייה בתרפ"ט, החמיא ז’בוטינסקי ליצרנים העברים על "הניצחון המדיני" שהשיגו. הוא הבין שהקמת רפת בארץ ישראל אינה רק פעולה עסקית, אלא גם אקט ציוני מובהק של יישוב הארץ והיאחזות בקרקע. ז’בוטינסקי האמין ביוזמה חופשית כאמצעי לבניית אומה, אך דרש מהממשלה להגן על התוצרת המקומית בשיטת המכס. הוא ידע שהשוק החופשי חייב להיות כפוף למטרת-העל: הקמת אומה עברית עצמאית וחזקה בארץ ישראל.
שר האוצר מציג לנו טבלאות אקסל וחישובי עלות-תועלת, אך עליו לזכור את אזהרתו של ז’בוטינסקי: "אל תשפילו את חוקי הכלכלה עד למדרגה של אריתמטיקה לתינוקות". המשמעות: כלכלה לאומית איננה רק תרגיל בחיבור וחיסור של שקלים. מי שמסתכל רק על תג המחיר של החלב המיובא חוטא בראייה צרה. באריתמטיקה יבשה אולי נחסוך שקל בטווח הקצר, אך ב"מתמטיקה הלאומית" אנחנו מפסידים את יכולת המדינה לכלכל את עצמה בעת מצור ומחסלים את פרנסת הרפתנים ואת האחיזה הפיזית בקרקע בעוטף עזה ובגבול הצפון.
בתוכנית חמש המ"מים שלו (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא) הציב ז’בוטינסקי את הבטחת צורכי החיים הבסיסיים כחובה עליונה של המדינה. הוא לא ראה סתירה בין שוק חופשי לבין העדפת היצרן המקומי, כי הבין שבלי עצמאות תזונתית אין לאדם חירות אמיתית. "הקונה העברי יקנה את התוצרת לא רק בגלל המחיר, אלא גם בגלל השותפות בגורל", אמר.
ז’בוטינסקי ראה גם בסוחר העברי דמות חלוצית. הוא קרא לסוחרים בגולה ובארץ לראות בחנותם "שדה עבודה ציוני" ולהעדיף את תוצרת הארץ. רפורמה שמעודדת יבוא דורסת את הברית הזו, שבין הסוחר, היצרן והצרכן העברים. כשאנחנו מחלישים את הרפת המקומית לטובת תוצרת זרה, אנחנו קורעים את "מחזור הדם" של המשק הלאומי כפי שהגדיר אותו ז’בוטינסקי.
כשאנו רואים כיצד מדינות הופכות לבנות ערובה כלכליות, ברור שחלב אינו סתם מוצר מדף - הוא נכס אסטרטגי. ז’בוטינסקי השווה את הכלכלה לאונייה בלב ים: רב-החובל המיומן יודע לפרוש את מפרשיו כך שישעבדו את הרוח לרצונו. חובתנו לפרוש את המפרשים לטובת החוסן הלאומי והריבונות הישראלית.
ההתנגדות לרפורמת החלב אינה נובעת מ"סוציאליזם" מיושן, אלא מציונות מעשית. אנחנו פועלים למען שוק שמעודד יעילות, אך אינו פוגע בריבונות ובאחיזה בקרקע.
התרעות פיקוד העורף