בפועל, טהרן נמצאת במצב פגיע מאי פעם: כלכלית, חברתית ופוליטית. סנקציות חונקות, שחיקה בלגיטימציה הפנימית, מחאה עממית שמבעבעת מתחת לפני השטח ומיעוטים שממתינים להזדמנות. מול ארצות הברית, איראן יודעת דבר אחד בבירור: במערכה ישירה היא לא יכולה לנצח.
הקשר לעזה אינו מקרי. הזירה הפלסטינית משמשת את איראן כמרחב הכחשה נוח: חמאס, חיזבאללה ושאר שלוחות "ציר ההתנגדות" מאפשרים לה להפעיל לחץ בלי לשלם מחיר ישיר. אך כאן טמון גם כשל. ככל שהשלוחות נשחקות, כך נחשפת איראן עצמה. עזה, לבנון, תימן ועיראק הפכו למעין שכפ"ץ אזורי, שכבר נסדק.
ישראל ניצבת במרכז הדילמה. מצד אחד, היא יעד מובהק של איראן לכל הסלמה. מצד שני, היא איננה היוזמת. ישראל פועלת כיום מתוך היגיון של ניהול סיכונים: מוכנות מלאה, הרתעה גלויה ושקט אסטרטגי. המסר לוושינגטון הוא, ישראל תגן על עצמה בכל תרחיש, אך היא אינה מבקשת להיות זו שמציתה מלחמה אזורית.
ארצות הברית, מצידה, אינה מחפשת מלחמה כוללת. היא מחפשת שינוי התנהגות, הרתעה מחודשת, ואיתות לעולם שגבולות הכוח עודם קיימים. תקיפה אמריקאית, אם תתרחש, תהיה מדודה, חכמה, כזו שמכוונת ליכולות, לא לדגלים.
היום שאחרי איראן יהיה שונה. לא שקט, לא יציב, אבל אחר. אם תושלם פעולה צבאית משמעותית, המשטר האיראני ייאלץ להתכנס פנימה. שלוחותיו ייחלשו, והמרחב האזורי ינשום לרגע. זה לא סוף הסיפור, אלא התחלה של פרק חדש: פחות אידיאולוגיה, יותר הישרדות. השאלה האמיתית איננה אם תהיה תקיפה, אלא מי ימצמץ ראשון. בשחמט הזה, כל תנועה קטנה עלולה להפוך למהלך גורלי.
התרעות פיקוד העורף