מי שמודד כל אמירה דרך משקפיים פוליטיים מחליף שאלת חיים ומוות בוויכוח מחנאי ומפספס את הבעיה עצמה. יש הבדל עמוק בין מחאה שמבקשת לחזק את החברה הישראלית ובין שיח שמייצר שיסוי וקיטוב בשם מונופול מוסרי על כאב אזרחי.
מאבק בפשיעה אינו נמדד בכמות המפגינים בכיכר, אלא בכמות כלי הנשק שמוצאים מהרחוב, במספר כתבי האישום שמוגשים, ביכולת של הורים לאפשר לילדיהם לשחק בחוץ בלי לחשוש שייפגעו מירי. אזרחים ערבים, כמו יהודים, ראויים לביטחון אישי. מי שבאמת מבקש להציל חיים צריך לשאול מה עובד.
מאבק אפקטיבי מחייב ניתוב נכון של אנרגיה, תשומת לב ומשאבים למקומות שבהם הם מצילים חיים בפועל. אנחנו גם נכנסים לשנת בחירות, ודווקא עכשיו נדרשת אחריות כפולה: לא להפוך את חיי האזרחים הערבים לקלף פוליטי, ולא להשתמש בזעקה על ביטחון אישי כדי לייצר רווח קצר טווח. החברה הערבית אינה מבקשת כותרות או סיסמאות. היא מבקשת ביטחון אישי.
המחלוקת אינה על עצם המאבק, אלא על הדרך שבה הוא ממוסגר והופך לעימות פוליטי שמחליש אמון ומעמיק קיטוב. מאבק בפשיעה אינו מתחיל בכיכר וגם אינו נגמר בה. הוא מתחיל במדיניות, וזו מתבטאת בנוכחות משטרתית מתמשכת בתוך היישובים, ולא במבצעי בזק.
בטיפול בנשק הבלתי חוקי לפני הירי, לא רק אחריו. במקביל, המדיניות מתבטאת בעבודה סבלנית עם גורמי החינוך והרווחה כדי לעצור את מעגל האלימות. כל זה דורש תקציבים, התמדה ואמון.
המאבק בפשיעה בחברה הערבית הוא חובה מוסרית ולאומית. אסור לאף אחד לקחת מונופול על המאבק הזה בשם הפוליטיקה. מי שבאמת רוצה שינוי, בוחר בדרך שמרחיבה שותפות, מחזקת חוסן ומצמצמת אלימות, לא בכותרת רגעית שעושה את ההפך.
התרעות פיקוד העורף