הסרטונים שלה, שעולים אחת לשבועיים בערך, הפכו בשבילי למפלט אסקפיסטי מושלם. הצצה לחיים של אחרים, כאלה שלא קמים בבוקר עם 7 באוקטובר על הראש, שלא מכלים את זמנם בבורסת ההימורים המקומית בשאלה מתי ואם תהיה תקיפה איראנית, וכשהם עוברים דירה הם שואפים למרפסת ולחדר ארונות ולא לממ"ד.
אני לא יודעת מה גורם לאנשים בשוודיה לחרדה. אני מסתכלת על אנשים שחיים כאן ומנסה להבין איך כל אחד בוחר להחזיק את הפחד שלו. יש מי שמדחיק, יש מי שנדרך, יש מי שמתכנס באדישות, ויש מי שמקבל את חוסר השליטה וממשיך הלאה. ויש מי שלא מסוגל לשבת בשקט ומוכר לעצמו פעולה כהצלה. כולנו מתנהלים על אותו ציר, רק בנקודות שונות לגמרי.
בתקופה האחרונה אני ממש מלמדת את עצמי להסתכל על העולם אחרת. לא מתוך אשליה שאפשר לשלוט במה שקורה, אלא מתוך ההבנה שהכוח לבחור איך אני חיה בתוך המציאות הזו עדיין נמצא אצלי. לא משנה עד כמה הכאוס בחוץ משתולל, אני לא מוכנה שייקחו לי את חופש הבחירה. לא את הקצב, לא את תשומת הלב ולא את התודעה.
יש שלב בחיים שבו אדם צריך לעצור. להגיד לעצמו: עד כאן. נמאס להיכנס שוב ושוב לאותו לופ, כזה שמוכתב מלמעלה על ידי כוחות, אינטרסים, כותרות ופחדים שמוזרקים לנו לווריד כאילו אין אלטרנטיבה. קל להגיד את זה, קשה הרבה יותר לבצע, ואת זה אני יודעת. כי אם תסתכלו טוב, הנדסת התודעה הזו נמצאת בכל מקום, ולרוב היא עובדת בדיוק כשאנחנו משוכנעים שאין לנו ברירה.
אבל לאחרונה נפלה עליי ההבנה הפשוטה, והקצת לא נעימה, שזה לא ייפסק אם אנחנו לא נפסיק את זה. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. אז נכון, העבודה צריכה להיות בעיקר עצמית, ואולי לא תהיה לנו שליטה על המלחמות שבחוץ, על ההחלטות שמתקבלות הרחק מאיתנו, על הכאוס הגדול - אבל יכולה להיות לנו שליטה פנימית על הריבונות האישית שלנו. על האופן שבו אנחנו בוחרים לחיות, למה להיחשף, ואיך לא לתת למציאות לנהל אותנו לגמרי.
בסוף זה לא עניין של השוואה, הדשא של השכן ירוק יותר רק ממרחק וכשלא מרכיבים משקפיים שמחדדים את הפגמים. אני מניחה שהמשיכה הזו לחיים של אחרים לא נובעת מקנאה או מרצון לברוח, אלא מהצורך הפשוט והאנושי לראות מציאות שמתנהלת בקצב אחר, מציאות שלא כל דבר בה הוא הישרדות, לא כל החלטה טעונה במשמעות קיומית, ולא כל יום נמדד לפי רמת החרדה שלו. איזה כיף ואפילו מנחם לדעת שיש דרך אחרת לחיות בעולם הזה.
התרעות פיקוד העורף