אבא שלי לא היה יזם - אבל עשה אקזיט שכולם יקנאו בו | ניר קיפניס

השבוע מלאו 16 שנים לאחד האקזיטים המטורפים שהייתי עד להם: האקזיט של אבא. למי שחושב עכשיו מחשבות כמו: "נו טוב, אבא שלו עשה אקזיט, לא פלא שיש לו זמן לאכול את הראש בעיתון בכל יום שישי", מומלץ לחשב מסלול מחדש: אבי היה איש עסקים קטן מאוד.

למעשה הוא כלל לא היה איש עסקים: מיום שנאלץ לנטוש את בית הספר בשל מצוקתה הכלכלית של משפחתו ועד לפרישתו מעבודה, בשנה ה-75 לחייו, הוא התפרנס מעמל כפיו (שנים אחדות כמכונאי רכב ורוב חייו כמסגר). רוצה לומר: מתחת לערך "צווארון כחול" במילון תמצאו תמונה שלו.

הוא גם לא רכש מניות של אפל אי אז בשלהי שנות ה-70 ולא מגרש בכפר שמריהו, כשזה היה עוד כפר אמיתי. כל אלה אולי מרשימים (ומתגמלים!) כשלעצמם, אבל הם זוטי זוטות לעומת האקזיט של אבא.

אז איך אירעה אותה עסקה מנצחת? נתחיל שלושה ימים ערב האקזיט, בשבת יפה של חורף, עת ביקרנו אצל הוריי בבית הדיור המוגן שזה עתה עברו אליו. לאחר פרישתו, התמסר אבי לאהבתו הגדולה, ציור. הוא ניחן בכישרון מרשים (עד כמה שאני כבר מבין) לתיאור טבע דומם, קצת פחות מזה לפורטרטים: כמעט בכל ציוריו העלים והפרחים מרגשים, אבל האנשים מעט מטושטשים.

מכל מקום, לעולם לא נדע אם עולם האומנות הפסיד את שהרוויח עולם המסגרות, שכן הוא נאלץ לנטוש את הציור בערך בגיל 15, ושב אליו רק כתחביב, כחלוף 60 שנים. למרות גילו המתקדם, הוא הפך ליוצר פעיל: בעשר השנים הבאות לחייו הוא למד במסגרות שונות, הציג מציוריו בתערוכות - ואפילו זכה להציג בתערוכת יחיד. הציורים שלו היו פשוטים, נאיביים, מנופי הארץ, שצוירו תמיד באהבה כמו שרק צברים בני הדור ההוא (אבי נולד בארץ ישראל בשנת 1925) יכלו לאהוב.

איני זוכר אם נטל לבסוף את הספר, אבל כחלוף שלושה ימים השכים קום כהרגלו, נסע באוטובוס לבריכת הטכניון, שבה נהג לשחות מדי פעם. חזר כדי לאכול עם אמי, צייר ופרש למנוחת הצהריים. בקומו ליווה את אמי לבדיקה שלה במכון הלב בבית החולים כרמל, מרחק הליכה קצר.

הם ישבו והמתינו לתורה. היא עיינה בספר והוא הציץ בו מעבר לכתפה. "אולי מספיק לקרוא בשלי? בפעם הבאה תביא לך ספר משלך", נזפה בו. משלא ענה, דחקה בו במרפקה והוא צנח על הרצפה.

תוך שניות הסתערו עליו טובי המומחים, מצוידים בכל הציוד החדיש, אך ללא הועיל: האקזיט שלו היה כה מושלם, עד ששום איש מקצוע לא יכול היה לסכלו. בן 85 היה במותו - והמחלה הכי חמורה שממנה סבל בחייו הייתה שפעת עונתית ("גריפה" בלשון בני דורו). מיותר כמעט לציין, אך אפילו השפעת, שפקדה אותו פעם בכמה שנים, לא גרמה לו להחמיץ ולו יום עבודה אחד.

אני חושב לא מעט על האקזיט של אבא, במיוחד כשאני מביט באנשים אחרים דועכים אל מותם. מאבדים את כושרם הפיזי ובמקרים קצת פחות ממוזלים גם את צלילותם. לחלק מהם, שידעו כמה "אקזיטים" בחייהם, יש ממון רב, שאותו היו ממירים ברצון תמורת מוות אקראי, כזה שפקד בחטף את אבי בעודו יצרי, יוצר ובריא בגופו ובנפשו.

אבא הלך מעימנו לפני 16 שנים, אבל באופן פרדוקסלי הפך תפקידו בחיי למשמעותי יותר. לפני כשנה, למשל, החלטתי לשים סוף למערכת היחסים הזוגית שלי, שנמשכה מאז ימי התיכון והייתה למסגרת משפחתית חמה ואוהבת. אולי מורכבת מעט לבני הזוג (שלא התאימו מהרגע הראשון), אבל מגוננת במעטפת של ביטחון על שלושה ילדים, בבת עיני.

לאורך כל התהליך המכאיב, מצאתי את עצמי מתייעץ לא מעט עם אבי (שהיה נשוי לאמי כמעט 64 שנים). משוחח עימו בדמיוני ומתווכח איתו בחלומותיי, שאותם פקד כמעט מדי לילה.

קטונתי מלדעת אם לנפש האדם יש קיום גם אחרי מותו, אבל בוודאי שיש לה קיום אחרי המוות בחייהם של הנותרים: במשך כ-40 שנה הוא היה לי אבא נהדר, אבל רק שנים לאחר מותו הוא הפך גם לחברי הקרוב ביותר.