במצב שבו גבולות נסגרים או נתיבי סחר נפגעים, מדינה נדרשת ליכולת ייצור מקומית, יציבה ויעילה. חקלאות אינה ענף משני, אלא רכיב תשתיתי של חוסן לאומי. ללא בסיס ידע מתקדם, לא ניתן לקיים ייצור חקלאי בר־קיימה בהיקפים הנדרשים לאספקת מזון רציפה ומספקת.
ביטחון תזונתי נשען על שלושה מרכיבים: זמינות מזון, רציפות אספקה ויכולת התאוששות ממשברים. בישראל, שלושת הרכיבים הללו נשענים במידה רבה על יבוא, אך היכולת להגדיל ייצור מקומי במהירות מוגבלת, משום שהידע, כוח האדם והטכנולוגיה אינם זמינים מראש במידה מספקת.
חקלאות מדייקת היא אחד הכלים המרכזיים לצמצום הסיכון הזה. יישום טכנולוגיות של חקלאות מדייקת מאפשר הגדלת תפוקות ליחידת שטח, חיסכון במים ובדשנים, ושיפור עמידות הגידולים בפני תנאי אקלים קיצוניים. במקביל, פיתוח זנים מותאמים לתנאי גידול מקומיים מאפשר את הגברת הייצור והגידול המקומי ומפחית את התלות ביבוא.
כדי להתמודד עם האיום על ביטחון המזון הלאומי, המדינה חייבת לפתח מקורות ידע ויכולות ייצור מקומיות - ודווקא הצפון מציע מענה טבעי לכך. מדובר באזור בעל מאפיינים ייחודיים: זמינות קרקע, ידע חקלאי מצטבר ונוכחות משמעותית של ייצור חקלאי. לצד זאת, האזור מתמודד עם אתגרי תשתית, ריחוק גאוגרפי ואי־יציבות ביטחונית.
בהיבט הזה, ריכוז פעילות אקדמית מחקרית בצפון מחזק את היכולת הלאומית לנהל סיכונים בתחום המזון. הוא מאפשר פיתוח ידע מותאם לאזורי הגידול בפועל, הכשרת כוח אדם מקצועי שנשאר באזור, והטמעה מהירה של פתרונות בשטח. מדובר בתשתית ידע שמשלימה תשתיות פיזיות.
נוכחות אוניברסיטה מחקרית בלב אזור חקלאי יוצרת חיבור בין מחקר, פיתוח, יישום והכשרה מקצועית. היא תומכת ביצירת ידע מקומי, בפיתוח טכנולוגיות רלוונטיות ובהכשרת הון אנושי שנשאר ופועל באזור. כך מתחזקת העצמאות של המערכת החקלאית המקומית.
התרעות פיקוד העורף