בעידן שבו בריתות אידאולוגיות נשחקות והמערכת הבינלאומית נעה מקיטוב חד למבנה רב-קוטבי, עולה מחדש שאלת כוחם של אזורים גיאוגרפיים כיחידות אינטרס עצמאיות.
הים התיכון: מגבול היסטורי למרחב אסטרטגי
לאורך ההיסטוריה שימש הים התיכון כמרחב חיבור - מסחר, תרבות, הגירה ועימות - ולא כקו חיץ. מאז תום המלחמה הקרה, נתפס האגן בעיקר כזירת חיכוך בין מעצמות חיצוניות: אירופה, ארה"ב, רוסיה, ובשנים האחרונות גם סין.
מדוע "חזית" ולא "ברית"
המונח "ברית" נושא מטען כבד: זהות משותפת, מחויבות ביטחונית והיררכיה פוליטית. באגן רב-תרבויות, רב-דתות ורב-משטרים - זה מתכון לכישלון.
מודלים דומים קיימים בעולם: OPEC (משאבים), מועצת הארקטי (משילות אזורית), ASEAN (ניהול שונות). המכנה המשותף: פונקציה קודמת לזהות.
עמודי התווך של חזית מדינות הים התיכון
לא מדובר בתחרות חזיתית עם אירופה או ארה"ב, אלא ביצירת עוצמה אזורית משלימה
דווקא היעדר יומרה אידאולוגית והתחלה "רכה" - כלכלית, ימית וטכנולוגית - מגדילים את סיכויי ההצלחה.
סיכום: אסטרטגיה של המאה ה-21
בעולם שבו בריתות נסדקות, מסגרות אזוריות פונקציונליות עשויות להיות המפתח ליציבות, שגשוג והשפעה, הים התיכון יכול לשוב ולהיות - לא רק עבר משותף, אלא עתיד אסטרטגי.
התרעות פיקוד העורף