הבירוקרטיה הציבורית עוברת בעשורים האחרונים מהפכה דרמטית וחסרת גבולות. סוציולוגים פוליטיים מכנים אותה "מהפכת הקטיפה": מהפכה שמובלת על ידי חונטה בירוקרטית, בגיבוי תקשורתי, המגמדת את רצון העם לטובת הדיקטטורה של "הטהור המוחלט". מי קובע מהו הטהור המוחלט? אותה חונטה שהשתלטה על מוסדות השלטון והפכה את הפוליטיקאים לפודלים במקרה הטוב ולמושחתים במקרה הרע. אלא שההנמקות להתנגדות להצעות הרפורמה הן כה מביכות, רדודות וחסרות עוגן מנהלי, עד כי קיימת חובה לזעוק: אתם טובלים ושרץ בידיכם!
תעשייני הביקורת הפתולוגיים יוצאים מנקודת הנחה שכל פוליטיקאי הוא "אויב האומה", וכל מינוי פוליטי מושחת מיסודו. כנגד גישה זאת עומדת הסוציולוגיה הפוליטית האובייקטיבית ומבהירה: מינויים פוליטיים אינם ביטוי של שחיתות מוסרית או פוליטית. ההפך הוא הנכון: פוליטיקאים שאינם מרבים במינויים פוליטיים חוטאים לשליחותם וראויים לנזיפה. מינויים כאלה הם מרכיב חשוב בתרבות פוליטית שמאפיינת את הדמוקרטיה הייצוגית. תרבות זאת רואה חשיבות מרכזית בשיתוף כל חלקי העם בתהליך ובשליטה הפוליטית. זוהי מהות הפוליטיקה של ההמון.
תוצאת השיתוף היא "קיצור המרחק" בין המנהיגות הפוליטית לעם, הנותן אותו סיכוי למועמדי אזור חיוג תל אביב ולמסעודה משדרות לשבת ליד שולחן מקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה, בחברות העירוניות, ברשויות המקומיות ובתאגידים ציבוריים. מינויים כאלו משחיתים את הדמוקרטיה? להפך. מינויים כאלו הם תועלתיים, כשהם מתעלים את הכעס של העם כנגד שלטון הקאסטות לאפיקי שותפות במקום לאפיקי עימות. גישה כזו תורמת ליציבות הדמוקרטיה, כיוון שהיא משחררת קיטור אצל אלו שלא נמצא להם מקום קרוב לצלחת.
הטיעון בזכות המינויים הפוליטיים מעוגן בבטון יצוק אצל מרבית הוגי הדעות והפילוסופים המדיניים, אצל אבות הרעיון הדמוקרטי על הפרדת הרשויות ואצל הסוציולוגים הפוליטיים בעולם הדמוקרטי המערבי. האם הרפורמה של אמסלם וחבריו מספקת? ממש לא, אבל לפחות יש בה ניצוצות של תקוה להחזרת השכל למנהל הציבורי הדמוקרטי.
התרעות פיקוד העורף