לאט אבל בבטחה חוזרים אל סורם דפוסי ההתנהגות שלנו כחברה שהיו לפני 7 באוקטובר. על המחנאות נכתב ונאמר כל הזמן. לא רק שהיא שבה לנהל אותנו, אלא למרבה הפלא אף התעצמה. גם התקשורת מתעניינת פחות בנושא הפלסטיני, בדיוק כפי שעשתה בשנים שלפני הטבח.
לשיא הגיע עיוורונה כאשר ב-12 בספטמבר 2023 ביצעה הזרוע הצבאית של חמאס את התרגיל הצבאי הידוע, שבו דימו אנשיה חדירה ליישובים וחטיפת חיילים. באותו יום התכנס בג"ץ לדון בכשרותה של עילת הסבירות. את הכותרות השמנות תפסה הקזת הדם המשפטית-פוליטית, והתרגיל של חמאס נדחק לשולי הדיווח החדשותי.
כאז כן היום, אנו העיתונאים מספרים לציבור את מה שהוא אוהב, לא מה שהוא צריך. זה בולט במיוחד בימים אלה של משבר באיראן. לשם נשואות העיניים, ולעזה לא נשאר כלום. אולי, אם היינו עוסקים יותר בתרגיל ההוא, מישהו היה נחרד ומתעורר. איזה קצין חשוב, אולי אפילו פוליטיקאי אחראי. אבל איש לא התייחס לאיתות משם, ואת השאר כולנו יודעים.
נזכרתי בכל זה השבוע, כאשר נפתח מעבר רפיח. פתיחתו של המעבר היא סימן של חזרה לשגרה. גם הקמת ממשלת המומחים הפלסטינית היא סימן כזה. גם כניסת הזרם הבלתי פוסק של משאיות סיוע. כל זה היה בלתי נמנע מרגע שהמלחמה נעצרה.
ישראל ידעה מראש לאן הולכת הפסקת האש, והסכימה לכל הסעיפים הללו. גם להקמת ממשלת המומחים היא הסכימה. אפילו פסלה כמה שמות ואישרה אחרים. בשל כך החזירה חמאס את כל החטופים החיים וכל החללים. כדי להגיע לרגע הזה, שבו הרצועה תחזור בהדרגה לשגרה.
והנה גם כאן אפשר למצוא דפוס ישן. נקרא לו, לצורך העניין, "גומרים הולכים". עזה חוזרת לשגרה, ואנחנו חוזרים לשגרה ודוחקים אותה לשוליים. כך קרה בעבר אחרי כל סבב לחימה עם חמאס והג'יהאד האסלאמי.
הדרג המדיני פנה לעיסוקיו ושכח את עזה. הוא הותיר את צה"ל לשמור על האויב, ובעת הצורך שלח אותו למשימות של תקיפה. האויב דרש כל הזמן להסיר את הסגר ואיים לנקום, אבל איש לא הקשיב. זו הייתה זחיחות ממוסדת וארוכת שנים, שהניחה כי כאב הראש הזה ייפתר מאליו, ואם לא ייפתר, הבעיה היא שלהם. בינתיים האויב ניצל את אדישותנו והתעצם. בשעת כושר הרים את ראשו.
כך מתרחש ממש בימים אלה. כבר שנה ויותר מבטיח הדרג המדיני לפרוק את חמאס מהנשק ולסיים את המערכה בניצחון מוחלט. כך הבטיחו ממשלות ישראל גם בשנים עברו במהלך כל סבב לחימה עם חמאס. סופם שתמיד זנחו את הבטחותיהם. אומנם בימים אלה חמאס מוכה אנושות, אבל כמו נחש, זנבם נחתך עד צוואר וראשם עוד חי וקיים. הוא עלול להצמיח זנב מחדש. כלומר, בזמן שאנו חזרנו לשגרה, הם חזרו להתעצם.
המודל של חיזבאללה
עזה דורשת הכרעה או מיצוי לעומק. אנו לא חתרנו לשם אף פעם. גם לא בימים אלה. פרשנו לפני סיום המשימה. אפשר לחשוב על כמה סיבות שבגללן איננו מכריעים את המלחמות עם הרצועה. אחת מהן היא עייפות. הלחימה תמיד התישה את הצבא ואת החברה הישראלית. כולנו, הדרג המדיני, הנהגת הצבא וגם החברה עצמה, שתורמת לוחמים וסביבה משפחתית תומכת, מגיעים מותשים לרגע הזה.
למרות הקושי, אין מנוס מפני הכרעה צבאית, ואז הקמה מעליה של מבנה מדיני. המשימה הזאת סבוכה ולא נוסתה בעבר. היא סבוכה, כי בדרך לשם עלולה רצועת עזה להקצין עוד יותר. את מקומה של חמאס עלולים לתפוס חמושי דאע"ש. והיא סבוכה, כי ממשלות ישראל חרדות מפני כל פתרון מדיני עם הפלסטינים.
גם ראשי חמאס חזרו אל הימים שלפני 7 באוקטובר. אבל אצלם זה לתועלת. במיומנות רבה הם ממשיכים להשתמש בציבור הפלסטיני כדי ללחוץ על העולם לקבל עוד ועוד הקלות. השאיפה שלהם היא לשלוט מרחוק. כמו חיזבאללה בלבנון בימיו הטובים. לשם הם חותרים.
בשבועות ובחודשים הקרובים נראה אותם שוב מגייסים כל מי שרק אפשר כדי להתלונן על מצבה של עזה. יבקשו ציוד כבד להסרת עיי חורבות, יבקשו תרופות וציוד רפואי, יקראו לשיקום מערכת הבריאות שקרסה, המרפאות ובתי החולים, וגם יבקשו תרומות לבנייה מחודשת.
על הנייר הכל נכון. מאות אלפי עזתים חפים מפשע איבדו את בתיהם, או את יכולת המגורים בבית שנפגע. רבים מהם מתעבים את חמאס וחולמים על לכתה מן העולם. אבל למי אכפת מן הציבור הסובל. מאחורי כל בקשה כזו מסתתר סעיף המועיל להם עצמם. כי בנייה מחדש איננה רק הקמה של בתי מגורים או שיפוץ אחרים, אלא גם של מפקדות ומנהרות.
אבל חשוב לומר: שיקומה של הרצועה הוא אינטרס ישראלי. בהיעדר שיקום, עלולים לצמוח שם עשבי פרא מהסוג הגרוע ביותר. אם טראמפ ימאס במציאות העזתית וילך מכאן, הוא אומנם יחזיר לידנו שוב את השליטה המלאה ברצועה, אבל גם יותיר אותנו עם מפעל ענק גדול מכפי מידתנו.
התפקיד של המנהיגים
בחזרה לדפוסי הקבע. ישראל צריכה למצוא את הדרך להחליש את חמאס עד קריסה ואחר כך להירתם לבנות את הרצועה מחדש באופן שלא תשמש לה סכנה. כך היה צריך לעשות בעבר, אך מעולם לא נעשה. פתרון צבאי בלבד לא יועיל. הניצחון על חמאס יהיה שלם רק אם יכלול גם ייצוב של החיים האזרחיים. אוכלוסייה ענייה ומוזנחת תצמיח מתוכה עוד חמאס.
יש דרכים להגיע לשם. הן דורשות התמדה ארוכת שנים, שיתוף פעולה עם ממשלות אחרות ושימוש נכון במנופי לחץ. אבל לפני כן להחליט כי לשם חותרים. עד היום, גם אחרי 7 באוקטובר, ממשלות ישראל לא ניסחו לעצמן את החזון שהן רוצות לרצועת עזה. במקום זאת, הן הכו באויב עד זוב דם, הלכו הביתה ואפשרו לו לצמוח ביתר שאת.
איך בדיוק לעשות את זה – לשם כך שמנו עלינו מנהיגים. זה תפקידם. הוא סבוך ומתסכל, אבל מצופה מהם לעמול כדי לממשו. תפקידם אינו לפרוק את חמאס מן הנשק ולפרוש לשינה, או לזעוק את הסיסמה הזו שוב ושוב. פירוק הנשק הוא אמצעי, תחנה בדרך. אבל התפקיד, המטרה העליונה, הוא להביא ביטחון ליישובי הדרום. לשם כך הם נבחרו ובזה הם ייבחנו.
התרעות פיקוד העורף