הפתיחה המדממת של שנת 2026 תואמת את מגמת העלייה העקבית במעשי הרצח בחברה הערבית בשלוש השנים האחרונות. המספרים מדברים בעד עצמם, ושום פרשנות לא תצליח לשנות אותם. בתוך מדינת ישראל, בין אזרחיה המוסלמים, שוטפים נהרות של דם.
כל לילה, ולפרקים במשך היום, נרצחים נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, בידי כנופיות של פושעים. המציאות הזאת היא חדשה, יחסית, ותואמת את כהונתו של השר בן גביר במשרד הקרוי בשם המצחיק והעצוב "המשרד לביטחון לאומי". הרי לא "ביטחון" ולא "לאומי" יש לנו כאן. ההפך בדיוק.
היו שנים, אני זוכר אותן עוד מתקופת כהונתי בכנסת, שבהן היה נהוג להסביר את ממדי הפשיעה, אבל בעיקר את מעשי הרצח הללו, ב"תרבות הערבית". שם מכובס שנועד לומר - "הם הורגים זה את זה ואין מה לעשות בעניין".
לעניין התרבות, המציאות מלמדת שביהודה ושומרון, שם מתגוררים יותר משני מיליון ערבים, ממדי הפשיעה לא מתקרבים למתרחש בחברה הערבית בישראל, וכך גם בירדן, שם 70% מהאוכלוסייה הם פלסטינים. אז אל תבלבלו לנו את המוח עם "עניינים תרבותיים", זה לא, לחלוטין לא, עניין תרבותי, ואי אפשר לומר ש"הורגים איש את רעהו כחלק מהתרבות שלהם".
השר אוהב בלגן
בממשלת השינוי קצרת הימים נעשה ניסיון רציני ומוצלח בידי השר לביטחון פנים עמר בר-לב וסגנו ניצב (בדימוס) יואב סגלוביץ, שהחליטו להתמודד עם הפשיעה הגואה. הם ריכזו קבוצה של מומחים מתחומים שונים, בהם המיסוי, ביטחון הפנים, אוצר, כלכלה, השב"כ ועוד, כדי לבלום את העבריינים בהיבטים שונים של פעילותם. היוזמה הייתה נמרצת, שיטתית ועקבית. וראו זה פלא, הפשיעה החלה לרדת, אומנם באיטיות כי קשה לערער הרגלים מגונים כאלה, אבל הוכח שאפשר במאבק רציני להגיע לתוצאות חיוביות.
מובן שאצל השר בן גביר אין על מה לדבר. הוא הרי אוהב "בלגן", כפי שאמרה הזמרת נסרין קדרי במקום אחר. ובשבילו האתגר הגדול הוא לדכא את ערביי ישראל ולהפריד בינם לבין אזרחיה היהודים של המדינה. הוא מתמקד במפגני כוח כמו שראינו לאחרונה בתראבין שבדרום, אבל כושל לחלוטין בכל הנוגע לניהול המשרד ולתוצאות הצפויות ממנו.
נראה כי הפיקוד הבכיר של המשטרה נסדק, ורב-ניצב לוי אינו מתקבל כסמכות האחרונה והקובעת. השר בן גביר ויועציו השונים חודרים לעומק המערכת המשטרתית ועוקפים את המפכ"ל. הם יודעים להשיג את רצונם בצורה שמשרתת אותם ואת השר, תוך שהם מרסקים את משרת המפכ"ל ומעמדו.
ברור כשמש כי רב-ניצב לוי אינו משקיע את כל משאביו בסיכול הפשיעה בחברה הערבית, והתוצאות ניכרות היטב. האם זה מטריד אותו? איני יודע. הוא יצא פה ושם לכפרים ערביים כדי להראות נוכחות, אבל מה שצריך, באמת ובתמים, כפי שהוכח, הוא מאמץ הוליסטי בהובלת המשטרה כדי לעקור את הפשע בחברה הערבית מן השורש. עדיפות ראשונה, אמצעים טכנולוגיים, משאבי אנוש. ומה אנחנו שומעים? "הכל בגלל הפרקליטות". כן, אינכם טועים - היועמ"שית.
לא במקרה ראשי היישובים הערביים אומרים: "בנתניה, בלוד וביישובים אחרים הפשע השתולל, והמשטרה התחילה לצמצמו ואפילו לבלום אותו". אין סיבה נראית לעין שפעולה נחרצת כזו לא תיערך בחברה הערבית, אלא אם - כן, אלא אם - השר ש"קובע את המדיניות", כדבריו, אינו דורש מדני לוי תוצאות בתחום המדמם הזה, אז אין.
הדקה ה-90
ישראל, כמו כל חברה מתפקדת, זקוקה למשטרה חזקה ושומרת חוק בעצמה. משטרה שהציבור ייתן בה את אמונו ואשר היא, בתמורה, תסייע לו לנהל את חייו בצורה שוטפת וישרה. זאת הברית הכתובה בין הציבור לבין המשטרה שלו. הברית הזו נשברה הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית, והמציאות היא עגומה.
דני לוי נמצא במחצית הקדנציה שלו, ואם לא יתעשת, ייפול לבור שכרה לו השר בן גביר. חבריו בפורום הניצבים של בכירי המשטרה בעבר תבעו ממנו להגן על החוק ולנהוג לפיו. הם ציפו לאסון הזה וחששו למפכ"ל. "זאת הדרך הנכונה והיחידה", אמרו לו.
הכותב הוא דקאן ההיברו יוניון קולג' ויו"ר אגודת חוקרי צבא-חברה, ובעבר היה מפקד גל"צ
התרעות פיקוד העורף