כשאמרתי לו שהם אזרחים שווי זכויות על הנייר, הוא הביט בי בספקנות. "אבל אסור להם ללכת ברחובות מסוימים", התעקש. ניסיתי לתקן, להבחין בין השטחים לבין ישראל הריבונית - והוא פסק בנימוס אירופי: לא על הכל חייבים להסכים.
אותו מראיין היה מתקשה, למשל, לעכל את המראה שנגלה בכיכר הבימה בשבת האחרונה: אלפי אזרחים ערבים, לצד יהודים רבים, הפגינו לא נגד הכיבוש, לא בעד עזה, ולא בדיוק בעד הפלת הממשלה, אלא בדרישה פשוטה – שהמדינה תגן עליהם.
מדוע? כי מספר מקרי הרצח בקרב ערביי ישראל הוכפל מיד עם עליית ממשלת נתניהו, ובשנה שעברה נרשם שיא של כ־250 אזרחים ערבים שנרצחו – הרוב המכריע גברים צעירים יחסית שנקטלו בירי.
מאז 1977 פועלת ישראל למעשה במערכת של שני גושים קשיחים למדי. בצד אחד עמדו המרכז, השמאל והמפלגות הערביות; ובצד השני הליכוד, הימין הקיצוני ומפלגות דתיות וחרדיות. הגוש שהגיע ל־61 מנדטים היה זה שקבע מי יהיה ראש הממשלה: או יו"ר הליכוד או מנהיג מהגוש השני. המנצח לא תמיד הקים קואליציה עם חברי גושו; לעיתים נחצו קווים. אבל תמיד הגוש הוא שקבע מי יהיה ראש הממשלה.
כעת הם מדברים כל הזמן על השגת רוב ללא הערבים. בני גנץ הולך רחוק עוד יותר, וממש מכפישם. את התהליך מאיצים עיתונים וסוקרים, שכבר לא מציגים גרפים עם שני גושים, אלא שלושה: ימין, שינוי וערבים.
זה תהליך שמזין את עצמו, כי גם אצל הערבים חלים שינויים שעשויים באמת לנתק בינם לבין הגוש המסורתי שלהם. הסיבות מגוונות. הם זועמים על ראשי האופוזיציה, שמשדרים כלפיהם בעיקר זלזול, יהירות, ואפילו ניכור. בנוסף, החברה הערבית נוטה לדת ושמרנות, ואלה לרוב מוצאות את מקומן בימין דווקא. מסיבה דומה, יותר היספנים מבעבר – אם כי עדיין מיעוט – הצביעו לאחרונה לרפובליקנים בארה"ב.
לא מקשה אחת
הדבר המעניין ביותר קשור לנושא הפלסטיני, אבל לא מכיוון שיהודים נוטים להבחין בו. הפרדיגמה הישנה הניחה שישראל הליברלית ידידותית יותר לפלסטינים – פחות גזענית ויותר מודאגת מעוולות הכיבוש. אבל המחנה בכללותו קצת התייאש מהשלום, במיוחד אחרי 7 באוקטובר.
אם יש עדיין "שוּק" להתנגדות להתנחלויות ולמציאת דרך להסכם כלשהו, הוא מבוסס על הארגומנט הדמוגרפי והכורח בהיפרדות, ולא על שלום. המסר לבוחרים פוטנציאליים מהימין הוא: אם תצביעו לימין תתקעו את מדינת היהודים עם יותר מדי ערבים על ידי הנצחת נוכחותנו בגדה המערבית. המסר הזה, של אזהרה מפני מדינה דו־לאומית, באמת נכון – אבל הוא לא בדיוק ערב לאוזן הערבית.
אמרתי פעם למראיין ב"בוקרא" שאם הייתי ערבי ישראלי אנטי־ציוני, הייתי בפירוש מצביע לימין – כדי לקעקע את יסודות המדינה היהודית. המראיין חייך, כי הוא הבין מה שנשגב מבינתם של המוני מצביעי ימין.
טרגי־קומי הסיפור הזה, כך שאל תתפלאו יותר מדי אם בסוף מפלגה ערבית תלך עם הימין (או עם מנהיג ימין) בגלל הבטחות כאלה או אחרות. הסיכוי לכך היה לא רע בכלל כבר עכשיו, אלמלא העובדה שנתניהו ב־2022 בנה קואליציה כל כך נוראית – שהפקירה באופן כל כך בולט את המגזר – שפשוט אי אפשר.
עדיין ייתכן שנתניהו יפעל לנטרל את זה בטריקים ושטיקים. יותר סביר שדווקא יעשה כמיטב יכולתו לפסול מועמדים ערבים ולדכא בשיטות זדוניות את ההצבעה במגזר. אבל איך שלא יהיה, תסמכו עליו שאם בתרחיש עתידי הוא יצטרך תמיכת ערבים, וזה יתאפשר לו, הוא לא יתבייש. אין לו שום בושה באופן כללי. ברחוב הערבי דבר כזה יתקבל בספקנות, אבל לא במידה פטאלית – ופה ושם באהדה. עד כדי כך השמאל־מרכז עצבן ואכזב אותם.
בנוסף, ערביי ישראל הם כבר לא מקשה אחת. כן, ללא ספק עדיין יש שם לא מעט שעוינים את המדינה, ורבים מאוד שפשוט מאוכזבים ומיואשים. עדיף לחבקם. אני מכיר גם ערבים שממש מזדהים עם הימין על רקע "ביטחוני" – הם רוצים מנהיג חזק ומדינה חזקה. זה לא רק יוסף חדאד ולא רק דרוזים, ולא רק לוסי אהריש שנשואה ליהודי – פשוט קם לו תת־מגזר גדל והולך, בעיקר בערים מעורבות, שתרבותית הוא כבר מאוד ישראלי.
המגמה בפוליטיקה הערבית היא להתאחד ולרוץ שוב כ"רשימה משותפת". ארבע המפלגות הערביות אף חתמו לאחרונה על התחייבות לרוץ במשותף. ההנחה היא שזה גם ימקסם את ההשתתפות בבחירות וגם ימנע בזבוז קולות.
זו המשמעות העמוקה של ההפגנה בשבת. למרות המלחמה הנוראית בעזה, חלק ניכר מהמגזר רוצים כבר להיות ישראלים. קצת חסרה בינתיים היד המושטת מהצד השני. כל זה חבל מאוד – כי עם ישראל יודע מה זה לחיות כמיעוט, כי הבטחנו שוויון במגילת העצמאות, וכי "אור לגויים" מתחיל בבית פנימה.
התרעות פיקוד העורף