קדמון וקרא לא העלו על דעתם להדביק את הכינוי המבאיש "צואה אנושית" לקפלניסטים יוזמי ומבצעי ההתעללות היומיומית באלפי קשישים שאולצו לעשות צרכיהם ברכבם כשנתקעו ללא מוצא בכבישים שנחסמו בהפגנות פורעות החוק נגד הרפורמה במערכת המשפט. רפורמה שלכל הדעות דרושה למערכת המשפט, במתכונת זו או אחרת, כאוויר צח לנשימה.
לגופו של עניין, הפרשנות האופרטיבית בשטח שנתן מרדכי דוד להנחיית היועצת המשפטית לא הייתה ברף הגבוה של הפרת הסדר הציבורי בהשוואה למדורות בקפלן, ולכן כל אכיפה נגד דוד תיתפס, בצדק רב, כאכיפה בררנית. ואז יתברר שדווקא הששים להדביק תוויות דוחות למפגינים נגדם, ימצאו את האשמותיהם המתלהמות נגד דוד חוזרות אליהם כבומרנג. אבל על ריח, כמו על טעם, אין להתווכח.
ניסיון ההשתלה של פרס
ברק, כאמור, הוא דמות יוצאת דופן ברשימה הזו. כמו האחרים הוא הטביע חותם בקנה מידה מיתולוגי, אך הוא עשה זאת במסלול שונה מהם. הוא לא היה מדינאי ולא מצביא, אבל הוא היה משפטן בעל שיעור קומה, ובעיקר - פוליטיקאי מזהיר שלמזלו ניחן בכישרון מולד להסוואת יכולתו זו, שהפכה בידיו כלי לנטרולה של הדמוקרטיה הישראלית. כי מה בצע לו בדמוקרטיה אם היא מעלה לשלטון שוב ושוב ממשלה לא ראויה.
זו הסיבה שמגוחך לקטלג את הצגת המחאה של מרדכי דוד מול ברק כגידוף המופנה לניצול שואה קשיש. דוד לא נטפל לקשיש חסר אונים. הוא הפגין מול אדם עתיר עוצמה והשפעה, המהווה מקור השראה למתנגדי הממשלה המנסים להפילה בנימוקים שקריים תוך מסע הסתה נעדרת גבולות.
המנגנון הבלתי מנוצח של מפלגת העבודה איבד את הממשלה אך לא את השלטון ואת התשתית האינסופית שעליה חלש: ההסתדרות, שעדיין מצצה שליש ממיסי החבר של קופת חולים כללית, חברת העובדים, האיגודים המקצועיים ובראשם ארגון עובדי המדינה, קבוצות הפועל, הקיבוצים ומפעליהם, התקשורת בשפות זרות, הרדיו, הטלוויזיה, השירות הציבורי, הפרקליטות, הייעוץ המשפטי לממשלה ושלוחותיו וחלק ניכר של מערכת המשפט.
מדובר היה במערכת ממשלתית-פוליטית-מפלגתית, הפועלת על פי היררכיה ברורה ובהרמוניה מלאה. המוח המתכלל היה הממשלה ובראשה ראש הממשלה שהוא גם ראש המפלגה. ניצחונם של מנחם בגין והליכוד הותיר את המערכת ערופת ראש. הראש החלופי שנבחר הפתיע את הכל כאשר במקום לבנות מערכת המבוססת על בוחריו ותומכיו, ניסה להשתיל את עצמו על צווארה של האדמיניסטרציה הממשלתית הקיימת.
זאת, תוך הכחשת המציאות שעל פיה המנגנון הממשלתי היה חלק בל ינותק של המערכת האינטגרלית של המפלגה, שהמשיכה להתקיים במציאות החדשה שבה היא מצאה את עצמה כעדר ללא רועה. כל זאת כשבתא הטייס של האומה התנחל מנחם בגין, עו"ד בעל יכולת נאום שלא ניתן להפריז בעוצמתה, שטיפס אליו על כתפיו של הציבור ה"לא נאור" המריע לו.
רק ברק יכול
אבל ב-1990 נפל דבר. התרגיל המסריח שנועד להשיב את הסדר הטבעי על כנו ולהעמיד את פרס בראשות ממשלת שמאל מלא-מלא, הולידה ממשלת ימין מלא-מלא עם מולדת והתחיה. בנקודה זו גמר ברק אומר שהשלטון הוא עניין רציני מדי מכדי להותירו לגחמותיו של האספסוף הבוחר, והחל בתהליך דרדורה של ישראל במדרון החלקלק של הדיקטטורה של בית המשפט. ב-1992 במחטף המאפשר ביטול חקיקה באמצעות חוקי יסוד, ובימינו על ידי ביטול חוקי יסוד חדשים שכוננה הכנסת. זאת, על ידי מערכת המשפט הבוחרת את עצמה באמצעות הוועדה למינוי שופטים הנשלטת על ידי השופטים והשמאל, בגיבוי התקשורת ומערכות המשפט.
התרעות פיקוד העורף