הרחבת הנוכחות הסינית והעמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים עם טהרן ומוסקבה מאז 2019 משתלבות באסטרטגיה הימית הרחבה של בייג’ינג, החותרת לפרוץ מעבר לים סין הדרומי, לבסס דריסת רגל באוקיינוס ההודי ולהקרין כוח בזירה שנחשבה עד כה לזירה אמריקאית מובהקת.
התמרונים המשותפים, דווקא בעיתוי רווי מתיחות ובסביבה עתירת פוטנציאל לטעויות והסלמה לא־מתוכננת, משדרים מסר חד לוושינגטון ולבעלות בריתה: סדר אזורי רב־קוטבי הולך ומתהווה – כזה שמערער את הדומיננטיות המערבית, מאתגר קווים אדומים אמריקאיים ומציב סימני שאלה חדשים סביב חופש השיט, ביטחון האנרגיה והמאזן האסטרטגי במזרח התיכון.
הגברת הנוכחות הסינית במצר הורמוז – מנקודות החיכוך הרגישות והמסוכנות ביותר בזרימת האנרגיה העולמית – שוברת טאבו אסטרטגי רב־שנים. מעבר להפגנת אסרטיביות סינית, מדובר באיתות ברור לשחיקה ביכולתה של ארה"ב להמשיך לכפות סדר ימי חד־קוטבי.
בייג'ינג מבהירה לוושינגטון כי ביטחון ימי עולמי איננו עוד מונופול אמריקאי, במיוחד לנוכח העובדה שהצי הסיני (PLAN) מונה כיום כ־370 ספינות קרב ונושאות מטוסים, לעומת כ־290 בצי האמריקאי – פער הצפוי להתרחב עד 2030, אז עתיד הצי הסיני להגיע לכ־440 ספינות, מול כ־320 אמריקאיות.
נוכחות משחתות סיניות לצד איראן משדרת לטהרן כי היא אינה מבודדת אסטרטגית, וממחישה שבייג'ינג מוכנה להגן בפועל על האינטרסים האנרגטיים והכלכליים שלה גם מעבר למרחב האינדו־פסיפי.
מעורבות צבאית זו מספקת לאיראן גב מדיני וביטחוני, מחזקת את עמידתה מול הלחצים האמריקאיים – הצבאיים, הדיפלומטיים והכלכליים – ותורמת בעקיפין להארכת המשבר, לשחיקת ההרתעה הכלכלית של וושינגטון ולפגיעה באפקטיביות של משטר הסנקציות.
לכך מתווסף שיקול קריטי: סין – יבואנית הנפט הגדולה בעולם, שכ־80% מהנפט העולמי העובר במצר הורמוז מיועד לאסיה, כ־40% מצריכת הנפט שלה עוברת דרך המצר וכ־90% מהנפט האיראני זורם אליה – תלויה במידה רבה ביציבות המפרץ.
בשנת 2021 ייבאה סין נפט גולמי בשווי של 128 מיליארד דולר ממדינות לאורך המפרץ הפרסי ומצר הורמוז – יותר מפי שלושה מהיקף היבוא של ארה"ב והאיחוד האירופי גם יחד – נתון הממחיש את עומק התלות.
הנוכחות הימית הסינית נועדה לצמצם את פגיעותה לזעזועים אזוריים, להבטיח רציפות ויציבות באספקת האנרגיה גם בעת הסלמה, ולהעניק לבייג'ינג יתרון אסטרטגי־תחרותי. במקביל, היא מפחיתה את תלותן של מדינות האזור במטריית ההגנה האמריקאית ומעצבת מציאות חדשה, שבה המזרח התיכון – ובמיוחד המפרץ הפרסי – הופך לזירת מפגש בין כלכלה, אנרגיה וכוח ימי.
האלטרנטיבה האמריקאית
מנקודת מבטן של מדינות המפרץ – ובהן סעודיה, שאחראית ל־41% מיצוא הנפט העובר במצר הורמוז, לצד איחוד האמירויות, קטאר ועומאן – הגברת הנוכחות הסינית משפיעה ישירות על מאזן הכוחות מול ארה"ב ואיראן. מעבר לחיזוק אבטחת נתיבי האנרגיה (סין מייבאת מהמפרץ כ־10 מיליון חביות נפט גולמי ביום), בייג'ינג מציעה להן חלופה חלקית למטריית ההגנה האמריקאית ומפחיתה את התלות בה.
כך למשל, עומאן חתמה כבר ב־2016 על הסכם חכירה ל־50 שנה, הכולל השקעות סיניות בהיקף של יותר מ־10 מיליארד דולר בנמלים ובתשתיות אסטרטגיות – מגמה הצפויה להתרחב.
השקעות בהיקפים של מאות מיליארדי דולרים מתוכננות באיחוד האמירויות, בין היתר בהקמת חוות שרתים, אזורי סחר חופשי ותשתיות ענן, ובסעודיה, בתחומי הבינה המלאכותית, העיר העתידית ניאום והגרעין האזרחי, כחלק מיוזמת ה"חגורה והדרך" (BRI). עבור מדינות המפרץ, מדובר במהלך המאפשר לגוון את מקורות המימון, השותפויות והערבויות הביטחוניות.
במקביל, בייג'ינג חותרת למצב את עצמה ככוח מאזן וכמי שמספקת "יציבות אזורית". התוצאה היא שינוי עומק: ביטחון אנרגטי, חופש שיט והגנה על נתיבי סחר אינם מנוהלים עוד בלעדית בידי מעצמה אחת, אלא הופכים לזירת תחרות בין־מעצמתית – עם השלכות ישירות על יציבות המזרח התיכון ועל הסדר הביטחוני העולמי.
מנקודת מבט ישראלית, התעצמות הנוכחות הסינית במצר הורמוז נוגעת בליבת האינטרס האזורי והגלובלי של ישראל. מדובר במהלך המציב אותה במרכז התחרות הגיאו־כלכלית בין סין לארה"ב סביב פרויקט IMEC - המסדרון הכלכלי הבינלאומי המחבר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה, ושבו ישראל אמורה לשמש צומת אסטרטגי.
שאיפתה של בייג'ינג להפוך את מצר הורמוז ל"שער ה־BRI" אל המסדרון עלולה לשחוק את ערכה האסטרטגי של ישראל, להחליש את ציר ארה"ב־הודו־ישראל ולצמצם את מרחב התמרון המדיני שלה.
במקביל, נוכחות ימית סינית לצד איראן מייצרת סיכונים ביטחוניים מוחשיים: מהעברת ידע, מודיעין וטכנולוגיות מתקדמות – לרבות אלפי טונות של אמוניום פרכולרט לייצור מאות טילים בליסטיים – ועד העמקת שיתופי פעולה עם משמרות המהפכה, העלולים להגביר לחץ עקיף על חופש הפעולה הישראלי בזירה הצפונית.
גם במישור הכלכלי האיום משמעותי: הסלמת המתיחות הבין־מעצמתית במפרץ עלולה לפגוע בשרשראות אספקה, לייקר ביטוח ימי, להעלות את מחירי הנפט והגז ולהסיט השקעות סיניות בהיקפים אדירים למדינות המפרץ – על חשבון ישראל.
יתרה מכך, אפילו סגירה זמנית של המצר, במיוחד בחודשי שיא הביקוש, עלולה לשבש את היקף הייצור, להקפיץ את מחירי הדלק והמזון בעולם ולאיים על הביטחון התזונתי בעיקר במדינות המוחלשות. עבור כלכלות דוגמת בנגלדש, סרי לנקה, נפאל ופקיסטן, התלויות בגז נוזלי מקטאר וחסרות עתודות אנרגיה, מהלך כזה עלול להוביל לחוסר יציבות כלכלית ופוליטית.
המסקנה חד־משמעית: ללא פעולה מהירה לגיוון מקורות האנרגיה, להעמקת השותפויות עם הודו ואירופה ולקידום מואץ של פרויקט IMEC, ישראל מסתכנת בפגיעה ישירה במעמדה האסטרטגי וביכולתה להתמודד עם טלטלות בזירה הגלובלית.
צומת אנרגיה עולמי
עמדתה הפרו־אקטיבית של סין במפרץ – כשחקנית כלכלית וביטחונית וכמתווכת בין יריבות אזוריות דוגמת סעודיה ואיראן – נושאת משמעות גיאו־אסטרטגית מרחיקת לכת. מעבר לביסוס מעמדה כמתחרה אסטרטגית ישירה לארה"ב בצומת האנרגיה החשוב בעולם, מדובר במהלך דרמטי ההופך את בייג'ינג לציר מרכזי בארכיטקטורת הביטחון של המפרץ, לרבות מעורבות בניהול משברים ובהסדרי ביטחון עתידיים.
עבור סין, מצר הורמוז חדל להיות נקודת תורפה והופך למנוף גיאופוליטי־כלכלי: כלי להעמקת שותפויות אזוריות, להאצת פיתוח מסדרונות אנרגיה יבשתיים דרך מרכז אסיה, רוסיה ופקיסטן, ולצמצום הדרגתי של חופש הפעולה האמריקאי.
במקביל, העמקת המעורבות הסינית צפויה לחזק את האינטרגציה הכלכלית בין אסיה למפרץ, לגוון שרשראות אספקה, להרחיב השקעות בטכנולוגיות אנרגיה מתקדמות – מימן, אנרגיה גרעינית ותשתיות אגירה – ולהגדיל משמעותית את עתודות האנרגיה האסטרטגיות שלה. מהלך זה עשוי לעודד את מדינות ה־BRICS בהובלתה לצד רוסיה והודו, לאמץ מודלים חלופיים לניהול שוק האנרגיה, לרבות מנגנוני סחר חלופיים לדולר.
יחד עם תהליכי הדה־דולריזציה המואצים, מתגבשת מציאות חדשה המערערת על ההגמוניה הכלכלית והביטחונית המערבית. מבחינת בייג'ינג, כל פגיעה אפשרית בזרימת האנרגיה דרך הורמוז אינה אירוע אזורי אלא איום מערכתי על היציבות הכלכלית העולמית.
לפיכך, העמקת מעורבותה באזור אינה טקטיקה זמנית, אלא מבחן אסטרטגי ליכולותיה לנווט בתוך הקיטוב הגלובלי, להבטיח גישה רציפה לאנרגיה ולבסס את מעמדה כמעצמה מובילה בזירה הבינלאומית.
התרעות פיקוד העורף