אין מה להתפלא על תופעת ההפגנות ההמוניות בבירות המערב בימים אלה - כלומר, על היעדרן. עשרות אלפי אזרחים איראנים נרצחו, ומי יודע כמה נכלאו, כשפשעם היחיד הוא רצונם לתנאי קיום מינימליים ולחירות - ובמערב אין פוצה פה ומצפצף, למעט פה ושם כמה גולים איראנים.
אין למצוא אותם - לא בקמפוסים, לא ברחובות ולא בכיכרות. למה? כי כמובן לא הפגיעה ב"זכויות אדם" ולא הפגיעה ב"חפים מפשע" נמצאות בראש מעייניהם, אלא הרצון העז שלהם לפגוע בישראל. אין טעם להיכנס לשאלה באיזו מידה האידיאולוגיה האנטישמית מכָוונת את התגייסותם ובאיזו מידה אחראית לכך האידיאולוגיה הפרוגרסיבית שבה שטפו את מוחותיהם. לשתיהן תפקיד חשוב, ואת שתיהן צובעת שכבה עבה של צביעות.
בהכירנו את הרפיסות והניוון המוסרי שהמערב נתון בהם, כל זה אינו מפתיע. אבל מה שעדיין מעורר תמיהה, ולו מעטה, הוא התופעה המקבילה בעיתונות המערבית: אי-התייחסות לאיראן ולעימות המתגבש כאן כנושאים הפותחים מהדורות חדשות ותוכניות פרשנות בכלי התקשורת, לפחות ככל שזה נוגע לזו האמריקאית שאני עוקב אחריה.
אלה משניים אצלם לעניינים אחרים, כמו למשל המעצר הקצר של הכתב האמריקאי דון לֶמון עקב פלישה שלו ושל אחרים לכנסייה מלאת מתפללים לבנים, כחלק ממאבקם נגד שלטונות ההגירה האמריקאיים. על לֶמון ומעצרו הם מדברים ללא הרף, לפחות בזמן כתיבת שורות אלה, ולא על איראן. מן הסתם יעברו במהרה לנושא אחר בעל משקל דומה.
אין כמובן בתקשורת התעלמות מוחלטת מאיראן – אחרי ככלות הכל, מדובר בערוצים מכובדים – אבל כששומעים אצלם משהו על הנושא, הדיון נסב פעמים רבות סביב השאלה אם החלטתו של טראמפ לתקוף או לא תהיה מונעת בעיקרה ממה שטוב לו אישית. אניח לכם לנחש מהי התשובה שבדרך כלל ניתנת. שכן, אין זו רק הרדידות שמדריכה את התקשורת, אלא, כמו אצלנו, גם לאג'נדה הפוליטית יש תפקיד נכבד.
כמובן, אם וכאשר אמריקה תתקוף, יהיו כותרות, ועוד איך. טילים מתפוצצים תמיד מייצרים אותן. וכשנחדש אנו את המלחמה בחמאס לאחר שיסרב להתפרק מנשקו, אפשר לומר בוודאות שהעיסוק של אותה תקשורת בנו יהיה נרחב ועצום. ועוד אפשר לקבוע בוודאות, שהמפגינים ייצאו שוב בהמוניהם לרחובות, שכן השאיפה לצדק עולמי לא פסה מן הדור הצעיר המופלא של המערב, וכידוע, הצדק מצוי אצל גיבורי/רוצחי חמאס, וודאי לא אצלנו.
התרעות פיקוד העורף